לשאלה הנשאלת תדיר, מדוע מדינת ישראל זקוקה למוסד הנשיאות, ניתנה תשובה משכנעת בקדנציה של הנשיא ריבלין. כחבר בצוות היועצים של הנשיא התשיעי שמעון פרס חזיתי מקרוב עד כמה מוסד הנשיאות הכרחי במדינת ישראל. חשיבותו של מוסד הנשיאות נובעת מהעובדה שאין לנו חוקה, שהמערכת הפוליטית שלנו מעודדת ראייה פוליטית קצרת טווח על פני מדינאות אסטרטגית ובעיקר כאשר בשלטון מחזיק אדם כנתניהו, שהחזון היחידי שלו היה הישרדותו הפוליטית והמשפטית. במצב הזה תפקידו העיקרי של הנשיא הוא להוות "מצפן" שמפעיל את סמכותו החוקית ואת משקלו המוסרי כדי לאזן את המגמות המזיקות במערכת הפוליטית, על מנת לוודא שאנחנו לא זונחים את הייעוד של מדינת ישראל כפי שנוסח בהכרזת העצמאות.
תפקיד הנשיא כ"מצפן" חשוב בעיקר בשני מרכיבים של חזון המדינה - המחויבות ליהודי התפוצות והמחויבות למיעוטים מבין אזרחי המדינה. הפוליטיקאים שלנו אינם מתוגמלים פוליטית לקחת בחשבון את האינטרסים והערכים של היהודים שאינם חיים כאן, משום שהם אינם מצביעים לכנסת. יתר על כן, המשקל הפוליטי של מפלגות דתיות אורתודוקסיות מאלץ את המפלגות האחרות להעדיף את האינטרס הסקטוריאלי של המפלגות הדתיות על חשבונם של הזרמים האחרים ביהדות שרוב מניינם הוא מעבר לים ובכך מביאים להדרתם בפועל. בהיעדר חוקה הפוליטיקאים שלנו גם אינם מחויבים לשמור על זכויות המיעוטים, כפי שבא לידי ביטוי בחקיקת חוק הלאום המפלה שבעצם העביר מסר לערבים, דרוזים, צ'רקסים ואחרים, שהם אזרחים סוג ב' לא רק דה-פקטו אלא גם דה-יורה.
הנשיא ריבלין הגיע מרקע פוליטי הפוך משל פרס וקרוב יותר דווקא לזה של נתניהו, אך הוא הבין את האחריות המוטלת על כתפיו. אני חלוק על עמדותיו המדיניות של ריבלין, משום שאין דרך להגשים את שאיפותיו הליברליות ללא חלוקת הארץ. ללא פתרון שתי המדינות נצטרך בסופו של יום להכריע אם לוותר על היותנו מדינת הלאום של העם היהודי או לוותר על הדמוקרטיה שלנו.
אולם אני מעריך מאוד את האומץ של ריבלין להתמיד בתפיסותיו הליברליות גם כשהמחנה ממנו צמח נטש את הליברליזם הרוויזיוניסטי. המפלגה שבה פעל שנים, שהייתה מפלגת השלטון במהלך כהונתו, הפכה לנגד עיניו למפלגה של פולחן אישיות ופופוליזם. גם קבוצתו בית"ר ירושלים הפכה לסמל של גזענות ולאומנות.
אולם ריבלין, שעבר קריירה ארוכה ברשות המחוקקת שלנו, שבסופה הגיע לתפקיד יו"ר הכנסת, הבין כדמוקרט וליברל בנשמתו שהמערכת חייבת איזון. ריבלין הגן על זכויות המיעוט הערבי עוד כיו"ר הכנסת וזכה לפופולריות רבה בין המחוקקים הערבים. את האחריות המוטלת עליו להיות נשיא של העם היהודי כולל אלו בתפוצות הוא למד כבר בימיו הראשונים בבית הנשיא.
למרות שלא הכיר את מנהיגי העולם כפי שהכיר קודמו פרס, הוא זכה לפופולריות רבה מחוץ לגבולות ישראל בשל התפקיד שמילא באיזון הממשלה. המוניטין שלו כליברל מאד סייע לו בזירת החוץ, במיוחד בזמן שממשלת ישראל התרחקה מערכים ליברלים ויישרה קו עם הפופוליסטים הסמכותנים ברחבי העולם כמו טראמפ בארה"ב, אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל ועוד.
גם בזירה הפנימית ריבלין ידע לשמור על גישה ממלכתית. למרות שנתניהו פעל נגד בחירתו והיחסים ביניהם היו מעורערים, ריבלין שמר על ממלכתיות והשיקולים שלו בהטלת המנדט להרכבת הממשלה היו כמצופה מנשיא שאינו מוטה לאף אחד מהצדדים, אלא פועל על מנת להביא לידי ביטוי את בחירת הציבור. ריבלין ידע להקיף עצמו ביועצים ערכיים ומקצועיים שסייעו לו לשמור להתנהל בתבונה באחת התקופות הקשות שידעה המערכת הפוליטית בישראל.
הנשיא הנכנס הרצוג ימשיך את הקו של פרס וריבלין
מהיכרות אישית עם הנשיא הנכנס יצחק בוז'י הרצוג אני בטוח שגם הוא ישכיל לשמור על מוסד הנשיאות כפי שעשו שני קודמיו. כיו"ר הסוכנות הרצוג מכיר באופן מיטבי את תפקידו כנשיא העם היהודי ואת ההכרח שמדינת ישראל תפסיק להתייחס אל יהודי התפוצות באופן אינסטרומנטלי וכיהודים סוג ב'. הרצוג מבין שעליו להתייחס אליהם כאחים ואחיות שלנו ולא רק כמי שצריכים לתרום לנו כסף ולעשות לנו לובי בזמן שאנחנו מתעלמים מדעותיהם, אמונותיהם וצרכיהם.
כמי שפעל שנים בשדה הפרלמנטרי וכאחד משרי הרווחה הטובים ביותר שהיו לנו, הרצוג מבין את הצורך לאזן את הפוליטיקה גם בהקשר של זכויות המיעוטים. הרצוג הוא גם דיפלומט מלידה ויידע להתנהל בזירה הבינלאומית כפי שמצופה מנשיא. כעורך דין בהשכלתו הוא מבין היטב את המערכת החוקתית של ישראל על מגבלותיה ואין לי ספק שיידע להתנהל נכון מול רשויות השלטון - הממשלה, הכנסת ובתי המשפט. תפקידי מוסד הנשיאות בהקשרים אלה הם חיוניים מתמיד.
יש לברך את הנשיא היוצא ראובן (רובי) ריבלין על נשיאות מרשימה ולברך בהצלחה את הנשיא הנכנס יצחק הרצוג. יש לקוות שממשלת השינוי תתרום את תרומתה לתיקון חוליי הפוליטיקה הישראלית ותשמור בעצמה על החזון הציוני בניגוד גמור לממשלה היוצאת.
נדב תמיר, מנכ"ל J street בישראל, ויועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות היה יועץ מדיני לנשיא שמעון פרס, שירת בשגרירות בוושינגטון וכראש הנציגות הישראלית למדינות ניו אינגלנד בקונסוליה בבוסטון. נדב חבר בועד המנהל של מכון מתווים ובועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה.