להגנה על הקשישים מפני הקורונה יש גם מחיר כבד

לאחר שהיה נדמה כי מדינת ישראל ניצחה באופן סופי את המגיפה, בימים האחרונים אנחנו שומעים שוב על התפרצות מחודשת של הקורונה. כרגע מדובר במספרים יחסית זניחים ובתחלואה בעיקר בקרב צעירים, שחייהם אינם נמצאים בסכנה אם יחלו בקורונה. נכון לעכשיו, לא מדובר בדרמה גדולה.

ובכל זאת, הדיון המחודש על החזרת המגבלות על האזרחים, מחייב הפניית זרקור אל עבר אוכלוסייה ששילמה מחיר כבד ולעתים בלתי הפיך בעת משבר הקורונה: אוכלוסיית הקשישים. השנה האחרונה, שנת הקורונה, הציבה בפני כולנו מציאות חיים בלתי אפשרית וסיטואציות אישיות, חברתיות, משפחתיות ומקצועיות שהתקשו לעלות בדמיוננו טרם פרצה המגיפה לחיינו.

מעבר למגבלות האישיות החמורות על האזרחים כולם, אחת הדילמות המוסריות הקשות התגלתה בעת שהושתו המגבלות החמורות על בתי האבות והדיור המוגן לקשישים. עם פרוץ המגיפה, ולאחר התגלו מקרי הדבקה ומוות בתוך בתי האבות, ננעלו שערי המוסדות בבחינת "אין יוצא ואין בא". תוכנית "מגן אבות ואימהות" של משרד הבריאות יצאה לדרך, במטרה להגן על בריאותם של הקשישים, אך למרבה הצער, הקשישים החיים במוסדות הפכו, עד כמה שזה נשמע דרמטי, לשבויים הכלואים בתוך שערי בית האבות, ללא כל יכולת לראות את בני משפחתם, לחבק את יקיריהם, לבלות לצידם את הזמן הקצוב והיקר כל כך.

הקושי הנפשי הן של הקשישים והן של בני המשפחות היה גדול מנשוא והעלה שאלה מוסרית כבדת משקל: עד כמה מותר למדינה להתערב בחיי אזרחיה הקשישים, גם אם הכוונה טובה - לשמור על בריאותם, ועד כמה ההחלטה לשמור על חייהם במחיר מניעת ביקורים משפחתיים, מוסרית וראויה. במילים אחרות, האם חשובים רק החיים עצמם או חשובה איכותם? ומי מוסמך לקבל את ההחלטה הזו: הקשישים ובני המשפחות, או המדינה, בשמם ולמענם?

השאלה המוסרית התחדדה אף יותר, כיוון שדיון על זכויותיהם של הקשישים אפילו לא התקיים בשום שלב משלבי המגיפה. השערים ננעלו, ללא כל חקירה, דרישה או אפשרות להביע מחאה ואיש במערכת לא שאל אפילו מה היו רוצים הקשישים והאם יש דרך למלא אחר רצונותיהם. ייתכן מאוד כי קשיש בן 90, אשר נמצא גם כך בסוף חייו, היה מעדיף את המפגש היומיומי עם יקיריו, גם במחיר הידבקות בקורונה ואפילו התקצרות חייו. ייתכן שבאמצעים פשוטים ניתן היה לאפשר לו זאת. ההחלטות התקבלו מעל לראשם של הקשישים.

"גישה לחיים מלווה חולים וקשישים בצמתים הללו, כאשר החלטות הרות גורל וכבדות משקל ביחס להמשך החיים, הדרך לחיות אותם או להתכונן לסיומם, מתקבלות אצל החולים, הקשישים ובני משפחותיהם. יחד עם החולים והקשישים אנו מעניקים כלים על מנת לזקק את הרצונות האישיים כל כך ביחס לזמן הקצר שנותר להם עד לסיום החיים, בכדי להגיע שלמים ומוכנים לאותו הרגע. לצערנו, במשבר הקורונה, נדמה כי זכות הבחירה ושיקול הדעת ניטלו בכוח מהקשישים ורבים מהם סיימו את חייהם לא כפי שהיו רוצים, מבלי שבני משפחתם, ילדיהם ונכדיהם יעמדו לצידם, גם בימיהם הקשים ביותר. ימים ושעות יקרים מפז הלכו לאיבוד.

כל זה נדמה כי נשאר מאחורינו, אך לא כך הוא הדבר. למרבה הצער, מדינת ישראל ניצחה את הקורונה, אבל את הרגלי הקורונה עדיין לא. בימים האחרונים דווח, כי למרות שלמעשה אין כמעט תחלואה בקורונה בישראל, הקשישים כולם מחוסנים ומשרד הבריאות פרסם הנחיות מעודכנות בנוגע לביקורים בתוך בתי האבות וממליץ שלא להחמיר בהן, ישנם בתי אבות המגבילים את ימי הביקור ושעות הביקור וממשיכים להקשות על המפגשים של הקשישים והחולים עם בני משפחותיהם. בני משפחות הקשישים מספרים בדמעות, כיצד מרחיקים אותם גם עכשיו מהוריהם הקשישים והחולים, ללא כל הצדקה. הדבר מעורר דאגה, במיוחד לאור הדיווחים האחרונים על התפרצות מחודשת של התחלואה בישראל, במספרים קטנים אמנם, ובכל זאת - החשש הכבד שלי הוא, כי הקשישים שוב עלולים לשלם מחיר כבד.
אם ניתן היה איכשהו להבין, גם אם לא תמיד להצדיק, את תקנות הקורונה בבתי האבות בעיצומו של המשבר, נראה כי עכשיו מדובר פשוט בדרך נוחה עבור בתי האבות להתמודד עם זרם המבקרים, כשבדרך שוב רומסים את זכויות הקשישים ואת בקשותיהם לפגוש את בני המשפחות, אולי בקשותיהם האחרונות.

כמי שפוגשים רבים מאותם בני משפחות המומים וכואבים, שנמנע מהם המפגש הבסיסי כל כך עם אהובם, אנו יכולים לומר כי הציפייה כעת היא, שכשם שיידע משרד הבריאות לגבש ולאכוף את התקנות ולמנוע את כניסת המבקרים אל תוך בתי האבות בימי שיא המחלה, כך עליו להיאבק כעת, בכל הכוח, כי התקנות החדשות ייושמו ולא יוחמרו וכי כבודם, זכויותיהם ואפשרות הבחירה והשליטה בחייהם של הקשישים תישמר בידיהם, ואף מוסד לא ייטול את זכות הבחירה בחיים - ובאיכותם, מידי הקשישים.
הגיע הזמן לתת קול לקשישים שבקרבנו ולהסדיר תכניות המאשרות תכנון וקבלת החלטות רפואיות, שמכבדים את רצונותיו של כל אדם - בכל גיל ומצב בריאותי - במיוחד בבתי האבות.

פרופ' בן קורן, סגן מנהל המכון האונקולוגי בבית החולים שערי צדק, פרופ' מן המניין באוניברסיטה העברית, יו"ר "גישה לחיים"