משרד הבריאות חייב לחזור ולהתייחס אלינו כאל אזרחים

כל משרדי הממשלה נמצאים עכשיו בהליכי בחירת מנכ"לים, ונדמה שאין ברור יותר מאשר הצורך למנות אנשי מקצוע לתפקידים החשובים האלה. אולם כשמדובר במשרד הבריאות, העניין הזה רגיש שבעתיים: אין משרד שעמד בחזית בשנה וחצי האחרונות יותר מאשר משרד הבריאות, לטוב ולרע. לצד ההצלחה שבבלימת מגפת הקורונה, ועל כך מגיע שאפו גדול למשרד, גם חוליי המערכת נחשפו בכל עוצמתם. חלקם נגעו למחסור בתקציבים ולעומס הכבד שהוטל על כתפי דרגי הביצוע - בתי החולים, קופות החולים, הרופאות, האחים והצוותים העוטפים. חוליים אחרים נגעו לרמה הנמוכה של יכולות ניהול וניתוח מידע במשרד הבריאות, מה שחייב פניה אל הצבא כדי שיסייע בניתוח מידע ביחס להתפשטות המגיפה; מסירת מידע החוצה לגופים אחרים, כגון מכון גרטנר; וכן כישלון פיתוח יישומון "המגן". אבל, נחשפנו לא פחות לתפיסה השגויה של בכירי משרד הבריאות בנוגע לזכויות החולים.

המידע הרפואי שלנו, אזרחי מדינת ישראל - מידע שהוא רגיש יותר ממה שאי פעם נמסור לפייסבוק או לווייז - ושנאסף עלינו סתם מפני שהלכנו לרופא, ביצענו בדיקת קורונה, או חלילה אושפזנו בבית חולים - נתפס כלא שייך לנו. זאת, תוך סטייה בוטה מהתפיסות לגבי הגנה על ליבת הזכות לפרטיות ביחסי רופא-חולה, ומההסדרים הקיימים המחייבים קבלת הסכמה מדעת ופניה לוועדות אתיקה בהחלטות שונות לגבינו ולגבי המידע שלנו. זה התחיל בתמיכה הנלהבת של משרד הבריאות באיכוני השב"כ שהוכחו כלא אפקטיביים במלחמה בנגיף ולא חוקתיים; המשיך בהעברה מאסיבית של מידע פרטי על חולים לרשויות אחרות, כמו רשויות מקומיות ורשות שדות התעופה, שרק השבוע נחשף היקפה; והגיע לפרסום מאמרים בכתבי עת נחשבים של בכירי משרד הבריאות תוך הסתמכות על מידע רפואי רגיש, שהגיע לידיהם רק לצורך ניהול המגיפה ולא לשום צורך אחר, ותוך עקיפה בוטה בצורך באישורי ועדות אתיקה.

כל אלה חשפו את הפוטנציאל האדיר שקיים במידע הרפואי על אודותינו כבסיס הכרחי לקביעת מדיניות, אבל חשפו גם זלזול בזכויות החולים שלא ראינו, לא בקופות החולים וגם לא במדינות מערביות אחרות שהתמודדו עם אותה מגפה בדיוק. מתחת לרדאר הציבורי, ללא פיקוח מצד הכנסת או רשויות אחרות, נעשו שימושים במידע בריאותי באופן שיצר פגיעה רחבת היקף בזכות לפרטיות של אזרחי ישראל ופריצה של כללי הפיקוח האתיים על מחקרים במידע בריאות. השיא היה בהסכם עם "פייזר", במסגרתו נמסר המידע הבריאותי של כלל אזרחי המדינה מעל גיל 16, תוך הטעייה במידה רבה של הציבור הישראלי ("אנחנו מוסרים לפייזר רק מידע קבוצתי שממילא מפורסם לציבור", אמרו בכירי המשרד לתקשורת ולא דייקו, בלשון המעטה), בלי הסכמה שלנו ובלי אישורי אתיקה.

כעת, כאשר שר הבריאות החדש ניצן הורוביץ מתעתד למנות מנכ"ל חדש למשרד, ישנם שיקולים רבים שכדאי לקחת בחשבון, אבל אחד משמעותי: מחויבות המנכ"ל הבא לשמירת זכויות החולים, כל אזרח בפני עצמו ולא רק כחלק מ"מערכת". מבין המועמדות והמועמדים, כפי שהתפרסם בתקשורת, יש מקבלי החלטות מתוך משרד הבריאות שהוכיחו שזכויות החולים ופרטיותם אינן בראש מעייניהם. מנגד, יש בין המועמדים אנשי אקדמיה ומעשה בכירים שידועים כמי שנושא שמירת זכויות החולים, סודיות המידע הרפואי והאתיקה הרפואית קרובים מאוד ללבם. מן הראשונים כדאי לשר הבריאות החדש להתרחק. תפיסה של "החולים במרכז" תחייב למנות מנכ"ל שמוכן להקשיב לביקורת ואיננו מאיים, או אפילו מסלק אנשי מקצוע בכירים שהעזו להציג עמדות חלופיות, כפי שעשה מנכ"ל משרד הבריאות הנוכחי כמה פעמים בשבועות האחרונים.

הזכות לבריאות איננה הזכות של מערכת הבריאות לשמור על בריאותה שלה והאינטרסים של אנשיה. הזכות לבריאות היא זכות אדם, שחלק ממנה הוא ראייה שלנו כבעלי השליטה והאוטונומיה על הגוף שלנו ועל המידע שלנו. יש כעת צורך במינוי מנכ"ל/ית שבעיניהם אנחנו לא נתינים ולא נתונים, אלא אנשים, בריאים וחולים.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה