ישראל משתחררת ממעמדה כ"חצי סיכה על מפת העולם"

הקמת ממשלת שינוי מייצרת תקווה והזדמנות לשיפור משמעותי במדיניות-החוץ הישראלית. התפיסה הרווחת היא שעל רקע הפערים האידיאולוגיים בין חברותיה, הממשלה תהיה משותקת מעשייה מדינית, ועיקר תועלתה תהיה בתחומים אחרים. הדבר נכון אולי בנוגע לצעדים דרמטיים בסוגיה הפלסטינית - דוגמת פינויי ישובים או סיפוח שטחים, שלא צפויים להתרחש - אך בכך לא מסתכמת זירת מדיניות-החוץ הישראלית. הנזק שנגרם תחת ממשלות נתניהו למערך החוץ הישראלי, הטעויות המדיניות שנעשו והפוטנציאל האזורי שלא מומש - כל אלה משמשים כר פורה לפעולה לממשלת השינוי, ובסוגיות שעל רובן יוכלו המפלגות השונות להגיע להסכמה.

עצם סיום תפקידו של נתניהו כראש ממשלה ייצר מומנטום מדיני חיובי עבור ישראל. לצד הבריתות שכרת נתניהו עם מנהיגים בעולם וההישגים שניפק (ובראשם הסכמי אברהם והקשרים במזרח אגן הים התיכון), דרך התנהלותו המדינית יצרה אנטגוניזם כבד, בייחוד בקרב מנהיגי מדינות דמוקרטיות וליברליות, שחשיבותן עבור ישראל רבה. ראו בו את מי שמערער על עקרונות הממשל התקין והדמוקרטיה, שנותן הכשר למפלגות גזעניות - גם בישראל וגם בחו"ל, ושפועל לקעקע כל סיכוי להשגת פתרון שתי-מדינות בעתיד. נתניהו גם נתפס - בוושינגטון, בפריז, בעמאן ואולי בבירות נוספות - כמנהיג בלתי אמין, והדבר גבה מישראל מחיר ממשי. בנוסף, נתניהו נקט בגישה של "דיפלומטיה אגרסיבית", שיצרה עימותים קולניים עם גורמים ביקורתיים, גם אם הם ידידותיים לישראל בייסודם. ולבסוף, נתניהו הצטייר בשנות המשבר הפוליטי בישראל כמי שפועל בזירה הבינלאומית קודם כל למען שרידותו הפוליטית, ורק לאחר מכן לקידום אינטרסים לאומיים. הביקורות האלו נשמעו בדרך כלל בחדרים סגורים, אם כי לעתים צצו מעל פני השטח ויצרו משברים מתוקשרים. עצם ירידתו של נתניהו מהבמה תהיה מהלך סמלי של פתיחת דף חדש, שהממשלה החדשה תוכל לקטוף את פירותיו המדיניים ביחסים עם מדינות כמו ירדן, צרפת, ארה"ב ואפילו טורקיה.

ואולם, הפוטנציאל של הקואליציה החדשה בתחום יחסי החוץ אינו מסתכם בעובדה שנתניהו לא עומד בראשה. יאיר לפיד, שיכהן כשר חוץ עד לכניסתו הצפויה ללשכת ראש הממשלה, מכין עצמו כבר תקופה ארוכה לתפקיד, ומגיע עם ניסיון, קשרים, ותכניות בתחום המדיני. בעיקר, ניכר שיש בו רצון לחזק את משרד החוץ ואת מעמדו הציבורי, להחזיר אותו למוקדי קבלת ההחלטות, להתאים אותו לדיפלומטיה המודרנית, ולרכז מחדש סמכויות שנושלו ממנו לאורך השנים. האג'נדה המדינית באה לידי ביטוי בשנים האחרונות גם בפועלם של אחרים במפלגתו, שהקימו והובילו בכנסת את השדולה לחיזוק מערך החוץ, קידמו ניסיונות להסדיר את מעמד משרד החוץ בחקיקה (חוק מערך החוץ), והובילו דיונים בוועדה לביקורת המדינה על סוגיות שקשורות למשרד החוץ. באופן סמלי, אחת ההחלטות הראשונות שצפויה לקבל ממשלת שינוי תהיה אישור מינויים של כ-35 שגרירים, שנתניהו מעכב מזה יותר מחצי שנה.

שובה של הדיפלומטיה למלא מקום מרכזי בתהליכי קבלת ההחלטות יתאפשר גם הודות לחברותם בממשלה של מפלגת העבודה ומרצ. ח"כים ממפלגות אלו קראו תיגר בשנים האחרונות על האופן בו התנהל נתניהו בתחום מדיניות-החוץ, ופעלו לקדם פרדיגמות ועקרונות מנחים חדשים למדיניות-חוץ ישראלית תומכת-שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה. בממשלה החדשה, מפלגות אלו יובילו את המשרד לשיתוף פעולה אזורי ואת משרד התפוצות - שניהם בעלי מרכיב מדיני מובהק, וגם את משרדי הבריאות והגנת הסביבה - שעוסקים בסוגיות שנמצאות בראש סדר היום הגלובלי, ושלישראל יש הרבה מה לתרום בהן למדינות האזור ולקהילה הבינלאומית. קולן צפוי גם להישמע ולהשפיע בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. ובנוסף, כניסתו של יצחק הרצוג לתפקיד נשיא המדינה - מנהיג מדיני, תומך שלום, דמוקרט וליברל, בעל קשרים בינלאומיים ענפים והערכה רבה בעולם - תחזק את הנכסים המדיניים שבידי ההנהגה הישראלית ואת יכולת הפעולה שלה בזירה הבינלאומית.

שיפור מדיניות-החוץ היא מטרה שגם יתר המפלגות בקואליציה יכולות להירתם אליה. כך, למשל, כחול לבן כבר פעלו בנושא בממשלה היוצאת, במהלך כהונתו של אשכנזי כשר חוץ; בראש ישראל ביתנו עומד מי שכיהן כשר חוץ בעבר (ליברמן), וברשימה נמצא הח"כ היחיד בכנסת ששירת במשרד החוץ (אבידר); ובתקווה חדשה התבטאו לקראת הבחירות בדבר הצורך לאתחל את היחסים עם ארה"ב ולתקן את ההסתמכות הבלעדית של נתניהו על המפלגה הרפובליקאית.

אין סיבה שמפלגות השמאל, המרכז והימין שבקואליציה לא יגיעו להסכמות בדבר שורת יעדים דחופים במדיניות-החוץ הישראלית: בניית אמון מחודש עם בית המלוכה הירדני ושיקום הקשרים בעלי החשיבות האסטרטגית עם הממלכה; העמקת הקשרים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב להבטחת תמיכה דו-מפלגתית בישראל; מינוף הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב לכדי שיתופי פעולה בילטרליים ואזוריים; שיפור היחסים עם האיחוד האירופי וחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג איתו, שקפוא מאז 2012; מינוף ההזדמנויות לישראל במזרח אגן הים התיכון, כולל החזרת יחסים עם טורקיה לדרג שגריר וקידום המשא ומתן על הגבול הימי עם לבנון; וחיזוק הגורמים המתונים בהנהגה הפלסטינית, על חשבון החמאס, תוך חידוש ערוצי הדיאלוג עמם וקידום אינטרסים משותפים.

שלום עם הפלסטינים אולי לא יושג בכהונת ממשלת השינוי, אבל ביכולתה של ממשלה שכזאת להוביל לתיקון משמעותי במדיניות-החוץ הישראלית ולהותיר אחריה מורשת מדינית משמעותית, שתציב את ישראל במקום טוב יותר באזור ובעולם.

ד"ר נמרוד גורן הוא נשיא ומייסד מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, ומרצה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.