בנט ולפיד חייבים לשקם את מעמד האופוזיציה בישראל

בתוך שלל הפרסומים שמסכמים את עידן נתניהו, חשוב לשים לב גם לאחד התהליכים המסוכנים שחזינו בהם בתקופתו. סממן אחד שלו הוא ההקצנה ביוזמות החקיקה - החל בחוקים לפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות מיעוטים (דוגמת "חוק החרם",2017; חוק העמותות, 2016; וחוק הלאום, 2018), דרך הצעות שנועדו להסיר את מגבלות שלטון החוק בפני הממשלה (ע"ע פסקת ההתגברות, 2017) וההצעה להפוך את היועצים המשפטיים למשרות אמון (2017), ועד לרמיסה המוחלטת של חוקי יסוד לצרכים קואליציוניים בשנה האחרונה. זוהי רק דוגמה אחת לתהליך רחב בהרבה של אובדן הריסון הפוליטי.

נכון, בדמוקרטיה נהוג להחליט באמצעות הכרעת הרוב, אבל ישנם גם מנגנוני איזונים ובלמים שנועדו, בין היתר, להגביל את כוחו של הרוב הפוליטי כדי למנוע ריכוז יתר של עוצמה, פגיעה במיעוטים או ריסוק של מנגנוני המשחק הדמוקרטי עצמו, מתוך הבנה שהשלטון בדמוקרטיה צריך לפעול לטובת כלל התושבים, ולא רק עבור הרוב שבחר בו.

בישראל, הממשלה והרוב הקואליציוני חזקים במיוחד ויש להם באופן השוואתי מעט מנגנונים המגבילים את כוחם הפוליטי, מה גם שאין כאן חוקה, וחוקי היסוד ניתנים בדרך כלל לשינוי ברוב רגיל. לכן, כמו בכל דמוקרטיה, גם בישראל, נחוצים מנהגים של ריסון פוליטי מצד הרוב הקואליציוני. מנהגים אלה מבוססים לא פעם על תרבות פוליטית הגונה (כגון ה-it's not done הבריטי המפורסם, לפיו יש דברים שפשוט לא עושים, גם אם אין חובה חוקית), ועל ההכרה בכך שיום יבוא והשלטון יתחלף - הרוב יהפוך למיעוט ולהפך. אך המערכת הפוליטית בישראל מעולם לא הצטיינה בתרבות פוליטית כזו.

אחת הדוגמאות המובהקת ביותר לתופעה הזו היא המנהג החוקתי למנות חבר של האופוזיציה בכנסת לוועדה לבחירת שופטים. ממשלות נתניהו החלו לכרסם במנהג זה, אשר החל בשנות ה-90 של המאה שעברה, בתחילה על ידי כך שהביאו לבחירת חבר אופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים אשר היה שותף לתפיסת עולמה של הקואליציה ולא ייצג נאמנה את עמדת רוב חברי האופוזיציה (בכנסת ה-18 היה זה ח"כ אורי אריאל, ובכנסת ה-20 ח"כ רוברט אילטוב). בהמשך, התעלמו מכך שחבר האופוזיציה שנבחר לכהן בוועדה מטעמה עבר לקואליציה תוך כדי כהונת הכנסת, והתאפשר לו להמשיך בתפקידו זה. בסוף, בממשלת נתניהו-גנץ, המנהג החוקתי הזה "נשכח", ושני ח"כים מטעם הקואליציה כיהנו בוועדה לבחירת שופטים (ח"כ אוסנת מארק וח"כ צבי האוזר).

חשוב להבהיר - לכל קואליציה שכיהנה מאז החל המנהג עמדה האפשרות לרמוס את האופוזיציה ולמנות שני חברי קואליציה לוועדה. כנראה שנתניהו ושריו לא לקחו בחשבון שהם יישבו בספסלי האופוזיציה בעתיד הנראה לעין, ולכן לא ראו עוד טעם בשמירה על מנהגי ריסון פוליטי, לשם הגנה על המיעוט בכנסת.

אלא שאיבוד הרסנים הזה מסוכן במיוחד בהקשר של תהליכים הנוגעים למינוי שופטים. במדינות רבות תהליכים אלה מבוססים לא רק על הוראות החוקה, אלא גם על מנהגים של ריסון פוליטי, אשר מונעים פגיעה בעצמאות השופטים ובתפיסה הממלכתית של תפקידם. בכל מקום שבו מאבד הרוב הפוליטי את רסניו, הדרך לפוליטיזציה של השפיטה מתקצרת.

עתה, משקואליציית נתניהו עברה ברובה לאופוזיציה, והאופוזיציה נכנסה בשערי הממשלה - זו ההזדמנות לתיקון. אמנם ישנם סימנים לכך שהקואליציה החדשה עלולה לשוב למתכונת משולחת הרסן של ממשלות נתניהו, כגון ביוזמות לתיקון חוקי היסוד לצרכים קואליציוניים צרים, ובפרט כדי לבצר את כוחה של הקואליציה ולהקשות על החלפתה תוך כדי כהונת הכנסת. אך קיימים גם סימנים מעודדים שמעידים על שיפור בהיבט הזה, דוגמת ההחלטה להשיב לאופוזיציה את נציגה בוועדה לבחירת שופטים. טוב תעשה הקואליציה הנוכחית אם תאמץ מחדש את הרסנים הפוליטיים שממשלות נתניהו השליכו, ובפרט תעגן בחוק יסוד את חברות נציג האופוזיציה, הנבחר על ידה, בוועדה לבחירת שופטים. בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, יום יבוא וגם היא תאבד את השלטון.

ד"ר גיא לוריא הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה