כשכל מפלגה היא לשון מאזניים, הקואופרטיב של בנט ולפיד יחפש בעיקר שקט תעשייתי

קם הדבר ונהיה: אתמול, בשעה 20:59, בנימין נתניהו קם מהכסא בו ישב ב-12 השנים האחרונות ועבר לשבת במקומו של יו"ר האופוזיציה. שתי דקות אחר כך, נפתלי בנט נשבע אמונים כראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל. בכיכר רבין פתחו בקבוקי שמפניה, מחוץ לבית ברחוב בלפור התאספו אבלים מתאבלים, ורוב הישראלים ישבו בבית וראו במסכי הטלוויזיה איך נראה מהפך. ממשלת בנט-לפיד יצאה לדרך, ונתניהו בדרך הביתה לארוז את חפציו.

כמצופה מהמעד, טקס ההשבעה היה דרמטי. הוא החל בצעקות רמות, קללות מכוערות ומיצגי מחאה של הליכודניקים, הסמוטריצ'ים והחרדים כלפי ראש הממשלה הנכנס, והסתיים במחיאות כפיים אינסופיות של חברי ממשלת השינוי ואורחיהם במשך דקות אחרי שתם הטקס. מליאת הכנסת כבר מזמן לא ידעה מראות כאלה, אבל היא הכילה את הכול - את הזעם והכעס של נתניהו ותומכיו על הנטישה של ימינה, ואת ההתרגשות והשמחה של מתנגדיו שאחרי שנתיים וחצי הצליחו להזיז אותו מהשלטון.

הפינאלה של נתניהו היה רועש וגדול. המחאות הקולניות של נאמניו שיבשו את נאומו של בנט, שבקושי הצליח להוציא משפט שלם מהפה בלי שמישהו יזעק לעברו "שקרן", "נוכל" או "גנב". הוא לא עצר אותם, לא הרגיע, לא קרא אותם לסדר. בעוד בנט ניסה להיפרד ממנו בנימה מכובדת ומכבדת, במסר מפויס וממלכתי - הוא נשא את נאומו האופוזיציוני הראשון, וניצל את הבמה כדי להטיח האשמות, להפחיד מממשלת רעננה-מרעאנה ולסכסך בין מחליפו בתפקיד לבין נשיא ארצות הברית בניגוד חד למוזיקת הרקע הצורמת של מקהלת שותפיו, חברי ממשלת השינוי מילאו פיהם מים והגיבו בשקט מופתי. קריאות הביניים היחידות שהפריעו לו הגיעו מספסלי המשותפת, שלא חברה בקואליציה.

קל יותר מן הסתם לנהוג בנדיבות של מנצחים מאשר להכיר בהפסד צורב, אבל פער הדציבלים הזה משקף גם את המציאות החדשה אליה המערכת הפוליטית מתעוררת הבוקר. אחרי יותר מעשור של שלטון בלבדי וריכוזי של איש אחד, רב-אמן במלים ומכונת תעמולה וכריזמה משופשפת, המצרך הכי חשוב של הממשלה החדשה, שהיא יותר כמו קואופרטיב, הוא שקט תעשייתי.

כל אחת משמונה המפלגות שחברות בה היא לשון מאזניים, ולכל אחת אינטרסים שונים ואף מנוגדים, כפי שאפשר לראות כבר בהסכמים הקואליציוניים, שמלאים בסתירות מהותיות על דת ומדינה או פיצול תפקיד היועמ"ש. מלאכת ההרכבה של כולם יחדיו היתה קשה ומסובכת, ומלאכת התחזוק תהיה קשה אף יותר , ותחייב את כולם מעת לעת לסתום את הפה ולבלוע עזים.

יש שני עקרונות מסדרים שמשחקים לטובת ממשלת השינוי: הראשון הוא כמובן רק לא ביבי, והשני הוא שכמעט כולם, למעט בני גנץ, הגיעו בדיוק למקום אליו רצו, אם לא יותר מכך, פסגת שאיפותיהם. בנט ראש הממשלה, לפיד שר החוץ ואולי גם רה"מ בעוד שנתיים ורבע, ליברמן שר אוצר, סער שר משפטים, מנסור עבאס הוא יו"ר ועדת הפנים עם שליטה בתקציבי ותוכניות ענק לחברה הערבית. במרצ חזרו לשבת בממשלה אחרי יותר מ-20 שנה באופוזיציה, ומרב מיכאלי החזירה את מפלגת העבודה מהמתים הישר למסדרונות השלטון. כולם צריכים זמן, ואין להם מה להרוויח מהתפרקות מהירה לבחירות חמישיות. עם כל הרצון הטוב הזה, מעריכים בכירים בגוש השינוי, לפחות התקציב הראשון יעבור, והוא אמור להבטיח יציבות יחסית, לפחות לשנתיים.

רק שהליכוד ושותפיו לא מתכוונים לתת לבנט ולפיד אפילו יום אחד של שקט, והרעש שהם יעשו מהאופוזיציה יכול להרעיד את יסודות הקו-אופ. הרוב הזעום שבו הושבעה הממשלה, על חודו של קול, יאתגר אותה בתקציב וכל מהלך משמעותי אחר. בנוסף, עשרות הצעות חוק ימניות אידיאולוגיות כבר מונחות על השולחן, בכוונה לייצר בממשלת השינוי מבוכה עד משבר על בסיס שבועי, בדיוק כמו שיש עתיד וימינה עשו לכחול לבן ולליכוד בשנה שעברה ביושבם באופוזיציה.

בממשלה הקודמת, הלחץ מבחוץ חיזק את הצורך של כחול לבן להצדיק את כניסתה לממשלה עם נתניהו ולפיד את הבייס הזועם על הפרת ההבטחה. הדינמיקה עכשיו עשויה להיות דומה:גם ימינה ותקווה חדשה ירצו להוכיח שזו לא ממשלת שמאל וינסו לצבור הישגים ימניים, גם אם קטנים, כדי להפריך את הקמפיינים של נתניהו. הישרדות הממשלה תהיה תלויה, בין השאר, ברוחב הלב והנדיבות של הדופן השמאלית של הממשלה- עבודה ומרצ - לספוג ולבלוע ולשמור על זכות השתיקה.