כשהשלטון מעדיף את טובת המנהיג על האזרח, "רק לא ביבי" זו דווקא כן אידאולוגיה

זועקים רבים מתומכי בנימין נתניהו הכואבים כי: "לא היה דבר כזה בתולדות המדינה", "ראש ממשלה עם סיעה של שישה מנדטים", "מפלגות שכל מה שמחבר ביניהן זה 'רק לא ביבי'". הם צודקים כמובן. באמת, לא היה דבר כזה בתולדות המדינה.

אלא שתוך כדי גינוני האבל ומריטת השערות, הם שוכחים לשאול את עצמם: איך הגיעו למצב הזה? איך שלוש סיעות ימניות בכנסת ששווין 20 מנדטים קראו בקמפיין הבחירות שלהן להדיח את ראש הממשלה מתפקידו? איך אביגדור ליברמן, שבמשך שנים ארוכות כל כך היה איש הסוד הקרוב ביותר לנתניהו, הגיע למסקנה שנתניהו הוא מסוכן לישראל, והעביר את כל בוחריו יחד אתו אל גוש "רק לא ביבי"?; איך נפתלי בנט, שהיה מנהל לשכתו של נתניהו, משך אחריו שבעה מנדטים לאחר שהצהיר במערכת הבחירות כי צריך להחליף את נתניהו?; איך גדעון סער, שהיה בין טיפוחיו של נתניהו במשך שנים ארוכות, הודיע קבל עם ועדה לפני הבחירות כי "מי שרוצה את נתניהו כראש ממשלה שלא יבחר בי", ואכן בחרו בו שבעה מנדטים?

בקיצור, איך מכנסת שבה יש 72 ח"כים ימנים מובהקים, לא קמה ממשלת ימין? מי אשם בטירוף הזה, שאכן לא היה כמוהו מקום המדינה? איך הגענו למצב שבו מפלגות כמו מרצ והעבודה מוכנות לשבת בממשלה תחת הנהגתו של איש הימין, נפתלי בנט? לצד ניבולי הפה, הקללות, נגד כל אלה שחברו לגוש להפלת נתניהו, אולי הגיע הרגע של מובילי דעת הקהל מטעם להתבוננות פנימית שתבחן את הנזק שהם גרמו למדינת ישראל בכלל, ולגוש הימין בפרט - נזק בל ישוער.

כל התופעות הבלתי נתפשות לעיל, נובעות מהתובנה הפשוטה והאחראית של כל השותפות הקואליציוניות החדשות (לעת עתה) מקצה אל קצה, שהגיעו למסקנה המזוקקת והפשוטה שבנימין נתניהו הוא מסוכן לעתידה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

יש איזו טענה שחוקה ומטופשת בעיניי: שהממשלה, שאתמול דווח לנשיא על הכוונה להשביעה, אינה מייצגת את רצון העם, וזאת משום שנתניהו זכה ל-30 מנדטים, כמיליון בוחרים, וכמיליון נוספים שבחרו במפלגות שהצהירו שיישבו תחת ממשלתו. זה מעניין. אבל האמת הפשוטה והקלה לספירה היא זו - 68 חברים בכנסת הנוכחית מייצגים בוחרים שרצו להחליף את נתניהו. למה הם רצו זאת? התשובה קלה. הם הבינו שנתניהו של היום מעדיף באופן מובהק את האינטרסים האישיים שלו על טובת המדינה.

זו אמירה שלא קשה להוכחה. אפשר להסתפק באירוע אחד מתמשך כדי למחיש אותה: ישראל תקועה בארבע מערכות בחירות רק משום שנתניהו לא מוכן לפנות את מקומו, ומבחינת נתניהו הוא מוכן ללכת למערכת בחירות חמישית, להישאר ראש ממשלת מעבר לנצח, ולעזאזל המדינה. נתניהו טוען "תפרו לי תיק" וחלק גדול מאד מבוחריו השתכנע; ונניח שזה נכון, (זה כמובן לא, אבל נניח), האם זו סיבה לתקוע את המדינה? לרסק את שלטון החוק? למנוע תקציב? רק כי המנהיג חושב שפגעו בו.

שואלים תומכי נתניהו, או לחלופין יפי הנפש הציניקנים מהשמאל: נו, אז זו סיבה להקים ממשלה שלא מחבר בין חלקיה שום דבר? האמת היא שהשאלה מנוסחת באופן שגוי, שלא לומר שקרי. בין המפלגות המדוברות יש קשר שאין חשוב ממנו במשטר דמוקרטי - חשש אמיתי מקריסת המדינה כתוצאה מהאינטרסים הפרטיים של המנהיג שלה. אין קו בסיסי וחשוב יותר שיכול לחבר בין מפלגות שונות מזרמים שונים, שוחרות דמוקרטיה יציבה.

זו נקיטת עמדה, שאין ראוי ממנה, במאבק הפנימי המשמעותי ביותר שמדינה יכולה להיתקל בו - מאבק בין אלה שחושבים שהחברה האזרחית קודמת לרצונותיו האישיים של המנהיג (גם אם הוא נערץ), לבין אלה שחושבים את ההיפך - שרצונותיו ומאווייו של המנהיג חשובים משאיפותיהם וביטחונם הפיזי והרוחני של תושבי המדינה. כן, המשימה העיקרית של מדינת ישראל היא לצאת מהסחרור הפסיכוזי הזה שנכפה עלינו.

הראשונים שהיו אמורים להתקומם על הטירוף הזה היו חברי הכנסת של הליכוד. מפלגה של 30 מנדטים נבעטת אחר כבוד לאופוזיציה. חוץ ממרצ (ואולי מפלגת העבודה, לאור ההרכב השמאלי מאוד של רוב חבריה), אין מפלגה ציונית שלא היתה יכולה לשבת תחת כל מנהיג ליכוד, זולת נתניהו. איך פוליטיקאים חכמים ואינטלגנטים, כמו ניר ברקת, יובל שטייניץ וגלעד ארדן, הפכו במשך השנים לכאלה אימפוטנטים? איזה סם הכניס נתניהו במשקה שלהם שהפך אותם לכל כך כנועים שהם מוכנים ללכת לאופוזיציה למענו? ומה יקרה אם לנתניהו פתאום יימאס והוא יפרוש מהכנסת, מראשות האופוזיציה? והם, סריסיו, יישארו באופוזיציה, על אף שהיו יכולים להנהיג את המדינה?

מהעז הזה יכול בהחלט לצאת מתוק. נכון, האיחוד בין המפלגות נבע בראש ובראשונה מהרצון המשותף להוציא את נתניהו מבלפור, כדי למנוע סחרור אינסופי של מערכות בחירות אחת אחר השניה. אבל, אם אכן תקום בסופו של דבר הממשלה הזאת, דווקא היא יכולה להוביל את ישראל לרפורמות משמעותיות ביותר בחברה הישראלית; זאת אם רק תשתחרר מסיסמאות וקונבנציות עבשות.

כבר כתבתי כאן בעבר על ההזדמנות לרפורמות משמעותיות בהסדרת יחסי הרשויות - חוק יסוד החקיקה עם פסקת התגברות מוסכמת (אפשרי להגיע לנוסחה המתמטית. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אשר גרוניס, הציע בשבוע שעבר שמספר חברי הכנסת הדרושים להתגבר על פסיקת בג"ץ יהיה מספר חברי הקואליציה בנוסף לעשרה חברי כנסת). כתבתי כאן גם על ההסכמה האפשרית בפיצול תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה.

אבל לא רק באלה הממשלה יכולה להצליח: לממשלה, בהרכבה המיוחד, יש הזדמנות מופלאה לייצר רפורמות בתחום דת ומדינה, למשל בכל הקשור לאיוש דיינים מהציונות הדתית בבתי הדין הרבניים; ליצור רפורמות במערך הגיור, שיאפשרו לעשרות אלפי "חסרי דת", עולי חבר המדינות, להתגייר דרך רבני הציונות הדתית באופן מכבד ואורתודוקסי בתוך מדינת ישראל; לחזק ברבנות הראשית את הרבנים המתונים מהציונות הדתית (האמיתית, לא זו של סמוטריץ'), ועוד.

במלים אחרות, אם מה שמאחד את סיעות הקואליציה העתידית (אם אכן תקום), היא שפיות, אז אחרי הפרק הראשון ביצירת השפיות שיושג עם הזזתו של נתניהו מכס השלטון, היא תוכל לרשום עוד כמה הישגים היסטוריים, אלא אם תיכנע לחשש המשתק מנגיעה בסטטוס קוו.

ודבר אחרון, טוהר מידותיה של כל ממשלה שתקום תמשיך להיבחן על ידינו העיתונאים, הכוונה לאלה מאיתנו שלא עשו הנחות לאף ראש ממשלה: לא לנתניהו, לא לשרון, לא לאולמרט, ולא לברק והעמותות. כן, הגיע הזמן אחרי רבע מאה שבה כל ראשי הממשלה בילו בחדרי חקירות, לכהונת ראש ממשלה שתסתיים ללא אבק פלילי.