הציפייה הלכאורה מובנת מאליה שהעולם יבין שאנחנו צודקים בסכסוך מול החמאס פשוט כי אנחנו צודקים, היא ילדותית וחסרת אחריות. מאותו מקום בדיוק מגיעה גם הציפייה מסלבריטאים בעלי אזרחות ישראלית שיניפו דגל סולידריות ויביעו תמיכה אוטומטית בישראל. תזכורת - האנשים האלו לא חיים פה ואת כל אשר השיגו - השיגו בעמל רב, בעשר אצבעות ובתמיכת משפחותיהם. הם אינם חייבים דבר לאיש ואינם מחויבים לנקוט עמדה רק כי מישהו חושב שעליהם לעשות זאת. זה כמובן לא סותר את העובדה כי רבים מהם יכלו ודאי לסייע למאמצי ההסברה של מדינת ישראל אם רק היו פונים אליהם, מציגים בפניהם את תמנת המצב ומתדרכים אותם באופן ישיר. זה למשל, חלק מהעבודה של מערך הסברה מקצועי. אצלנו החליטו לוותר על העניין ולמתוח ביקורת במקום.
הסברה היא לא סיסמה, השורש ס.ב.ר מבוסס על אינטראקציה בין אנשים. כן, בסוף כולם אנשים והיכולת לעורר הזדהות בקרב קהלים היא זו שמעידה על הסברה טובה ועל יתרון מובהק בחזית התקשורתית ובעקבותיה בדעת הקהל. בעידן בו תמונה שווה אלף מילים אם לא יותר, הצד שחזק בתמונות אנושיות קורעות לב הוא זה שמנצח, במיוחד כשהוא ניצב מול שער ריק. זו חזית שהפקרנו למרות שיש לנו את כל הכלים להשתמש בה בצורה נבונה עם מאות אלפי אזרחים צעירים שישמחו לקחת בה חלק פעיל אם מישהו רק ידבר איתם ויסביר להם מה קורה סביבם.
כדאי להתחיל בעובדה שרבים שוכחים שהסברה היא מקצוע, תפקיד הדורש רמה גבוהה של מומחיות, ניסיון ויכולות מאוד מסוימות. כשההתייחסות היא כאל חלטורה שעושים "על הדרך" או צ'ופר למקורבים הכישלון ידוע מראש והדרך לתהום ההסברתית תלולה מאין כמוה. מדינת ישראל ויתרה למרבה הצער על מערך ההסברה (לטובת מה, בעצם?) כשבמקביל תפקידו המכריע של דובר צה"ל במערכה התקשורתית הפך למינוי של הדרג הצבאי שאינו דורש ניסיון או הבנה בתקשורת. לכל אלו ללא ספק תרומה מכרעת לתוצאה העגומה עמה אנו מתמודדים כיום והיא התעלמותה של המדינה מהצורך להסביר את מעשיה גם לעולם הרחב אך חשוב מכך - לאזרחיה.
לקריאה נוספת:
הכישלון ההסברתי הגדול ביותר של מדינת ישראל הוא עצם המחלוקת הפנימית על זכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני ארגון טרור המעוניין להשמידה ומחזיק בידיו שבויים ונעדרים במשך שבע שנים. לפני שפוגעים בבניין ממנו משדרים אמצעי תקשורת, צריך להראות מה המטרה ולעשות שיקול רציני ביותר האם היא שווה את הנזק האדיר של פעולה כזו בזירה הבינלאומית. כמו כן, לפני שמתדרכים רשתות זרות בנוגע לפעולות צבאיות, כדאי מאוד להיות בקיאים בעובדות שלא חלילה ניחשד שמי שמטעים ביודעין את התקשורת כדי להשיג מטרה כלשהי בצד שני.
הטיעון כי "העולם לא יודע מה זה חמאס", התגובות האיטיות בסרטונים ארוכים ומסורבלים, התמונות המזעזעות של "לפני ואחרי" - אינם הדרך לניצחון. להיפך. הם מעידים על בורות מוחלטת וניתוק מהמציאות התקשורתית. כל אלו מחזקים את הצד השני ומעמיקים את הפער בין הצדדים. איש לא יחשוב שמדינה שמשמידה בניינים היא אנדרדוג מול תמונות של הרס בתים וסרטונים קורעי לב שיוצאים מעזה חדשות לבקרים. אגב, מותר בהחלט להזדהות גם עם הכאב של הצד השני. גם הם קורבנות של אותו ארגון טרור. החכמה היא לייצר את המכנה המשותף מול מי שמעורר את מירב ההזדהות ולא לבדל את עצמנו כגולית המודרני. העולם לא יבין אותנו אם נמשיך לדבר בשפה שעבר זמנה ואנחנו לא יכולים להרשות
לעצמנו לאבד זמן יקר. המענה האיטי והמסורבל שניתן לפעילות המתוחכמת של הצד השני גורם נזק רב לא פחות מפגיעות הטילים.
דנה הרמן, יועצת תקשורת ואסטרטגיה, מומחית לניהול משברים