חמאס ניסה, אבל ערביי ישראל ממש לא בכיס שלו

בשנות ה-90 שודר בטלוויזיה השעשועון עשינו עסק. הרעיון היה לאפשר למתמודדים לזכות בפרסים אם יבחרו במתנה, שהסתתרה מאחורי אחד הווילונות. דמיינו לעצמכם את אותה תמונה של שלושה וילונות, כאשר מאחורי כל אחד מהם נמצאת אופציה למדיניות ישראלית מול רצועת עזה וחמאס.

מאחורי וילון מספר 1 נמצאת האופציה המדינית. משמעותה, בקיצור נמרץ, היא כניסה למשא ומתן עם חמאס (כן כן, עם חמאס) על הסדרה ארוכת טווח שתאפשר לא רק שקט תמורת שקט, אלא תסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים בסוגיות אזרחיות, כלכליות, תשתיתיות והומניטריות. אני מתאר לעצמי שהקוראים אומרים לעצמם שהדבר אינו ריאלי, שכן חמאס הוא אויב. אכן, חמאס הוא אכן האויב, אבל ישראל מדברת עם האויב הזה דרך מתווכים שנים רבות. הלוגיקה שצריכה להכתיב את המהלכים הישראלים היא מקסום אינטרסים ישראליים (לא רק ביטחוניים). לא אמוציות וחסמים פסיכולוגיים.

מאחורי וילון 2 עומדת ההכרעה הצבאית. דומני, שלא יהיה זה יומרני לקבוע אחרי ארבע מערכות מאז 2008, שלוש מהן תחת שלטונו של נתניהו, שישראל אינה מעוניינת בהכרעה כזו. יש לכך לפחות שתי ארבע סיבות מרכזיות: האחת, המחיר היקר שנשלם בדמות הרוגים ופצועים; השנייה, מחיר פוליטי שעלול לשלם על נבחר ציבור שיביא למערכה צבאית עקובה מדם בצד הישראלי ללא הישג מדיני; מגבלות משמעותיות שמציבה המערכת הבינלאומית על ישראל; והרביעית, לממשלת ישראל אין מושג מה לעשות ביום שלאחר המערכה הצבאית עם הרצועה.

האופציות הקיימות בתוך הקופסה הן להמליך שוב את אבו מאזן ברצועה או לחזור לשליטה ישראלית. הרעיון לתת את עזה למצרים לא ריאלי משום שמצרים לא תסכים, אבל כדאי לחשוב על האפשרות של מינהל ערבי בהובלת המפרציות. אם הולכים על הכרעה צבאית, האופציה הערבית, בעידן של שלום, צריכה להילקח בחשבון בראייה האזורית.

מאחורי וילון 3 מסתתרת האופציה שישראל בחרה בה, כנראה בלית ברירה. להמשיך ולדשדש. או כפרפרזה משירה של ריטה "לחיות מסבב לסבב". המחיר האנושי של מיעוט נפגעים הוא נורא ברמה המשפחתית, אך נסבל ברמה הלאומית, בהשוואה למחירים ששתי האופציות האחרות עלולות לגבות ממקבלי ההחלטות. וכך, אחת לכמה שנים, כאשר חמאס מחליט - בעיקר משום שמדיניות נתניהו היא אי-יזימה ושקט תמורת שקט - הטילים רועמים. וישראל מופצצת בעורף. והמראות חוזרים על עצמם. בשורה התחתונה, מבחינת ישראל הכול נשאר אותו דבר. עד הסבב הבא.

ומה ביחס לחמאס אתם שואלים? גם כאן החדשות לא מעודדות. לחמאס יש אינטרס ראשון במעלה להשתלט על הזירה הפלסטינית. הסבב הנוכחי לא קירב את הארגון לכך. נכון, היא צוברת פופולריות, גם במזרח ירושלים וביהודה ושומרון על רקע ההתנגדות המזוינת שהיא מפעילה נגד ישראל, אך אין לה יכולת להפוך זאת לנכסים פוליטיים. בחירות לנשיאות הרשות לא תתקיימנה מקרוב, גם לא למועצה המחוקקת, שממילא מושבתת במרבית הזמן. הסקר הבא, שבו מן הסתם תהיה עלייה בתמיכה הציבורית של הפלסטינים בחמאס, יישאר בבחינת כלי ראשוני למחקרים אקדמיים ולא יתורגם לשליטה בזירה הפוליטית.

גם אינטרסים אסטרטגיים אחרים של חמאס לא הושגו בסבב הזה. היא לא צמצמה את הנחיתות הצבאית שלה בהשוואה לעוצמה הישראלית והיא החזירה את מצב התשתיות ששוקמו בעזה לאחור. ומה לגבי הרתעה? זה בעיקרו עניין טקטי שנשחק על ציר הזמן, בוודאי אם היריב (ישראל) פסיבי.

יש עוד שני נושאים המחייבים התייחסות לחמאס: האחד הוא הניסיון לרתום את ערביי ישראל למערכה. כאן אפשר, לטעמי, לטעון, לכל היותר, להצלחה חלקית וזמנית בלבד. הזהות הלאומית של הצדדים משותפת, אך לערביי ישראל יש אינטרסים שונים מאלו של חמאס, ולאורך זמן, במתח הקבוע שבין זהות לאומית פלסטינית לאזרחות ישראלית, המציאות של חיים לצד רוב יהודי תנתב את רובם המכריע על ערביי ישראל לנתיב הזהות ולא למחאה אלימה.

הנושא השני הוא הניצחון התודעתי. זהו נושא שראוי לניתוח עומק נפרד, אך פטור בלא כלום אי אפשר: המונח ניצחון, בשדה התודעתי, הוא סובייקטיבי. מבחינת חמאס, העובדה ששלטונה שרד ברצועה, חרף ארבע מערכות מול ישראל משנת 2008 הוא הניצחון. תודעה של רכב צבאי ישראלי שרוף או בית שנפגע בעורף חולפת. היא טובה לכותרת בעיתון, אך נעלמת אל מול תוצאות ההרס של המערכה ברצועת עזה. ולכן, גם אצל חמאס הכול נשאר אותו דבר וארגון הטרור לא הצליח לתרגם את הסבב לרווחים מדיניות באזור המזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית.

במשוואה הישראלית-פלסטינית יש עוד שחקן אחד, אבו מאזן. גם אצלו הכול נשאר אותו דבר. הוא מתעב את חמאס, מתנגד לכל ניסיון מאז 2007 להתפייס עם התנועה, אינו מוכן לוותר על שליטתו וחושש באופן קבוע מניסיונות שלה להשתלט על יהודה ושומרון. אירועי שיח' ג'ראח והר הבית חייבו אותו לתת רוח גבית למתפרעים בירושלים, אך מהומות אלו נעצרו על גבול הגדה. מנגנוני הביטחון שלו הונחו למנוע מחאה שתערער את שלטון הראיס, וההפגנות העממיות דעכו. ומה שנשאר ביהודה ושומרון הוא טרור יחידים, מתודלקים ממסרי ההסתה של חמאס בעזה.

בשורה התחתונה, מבצע "שומר החומות" לא שינה את ההגיונות המסדרים של שלושת השחקנים. מה שהיה, הוא שיהיה. כדי למנוע את הסבב הסתמי הבא, יהיה צורך לבחור בווילון מספר 1 או וילון מספר 2.

ד"ר גדי חיטמן מרצה במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת אריאל ומומחה לזירה הפלסטינית.