אם עוצרים עכשיו את "שומר החומות" - הפסדנו

עשרה ימי לחימה מאחורינו והיוזמה, קשת הטווחים, קצב האש, כמויות השיגורים ובחירת המטרות עדיין בידי חמאס. זו האמת, גם אם קשה להכיר בה ולעכל אותה. חמאס מוכיח שניצל היטב את מרווח הזמן, ההבלגה על הפרות הריבונות ואת כספי הסיוע, שהועברו באדיבות ממשלות ישראל במשך שנים, להתעצמות ובניית יכולות צבאיות חדשות באופן שהפתיע את המערכת הישראלית. ירי לאזור ירושלים, כלי שייט בלתי מאוישים ומל"טים הן חלק מהדוגמאות.

לכן, אם עוצרים עכשיו: הפסדנו.

יש לנצל את תמונת המצב העכשווית ולהמשיך במתקפה. יש להתעלם מהלחץ הבינלאומי המתעצם ולפגוע כמה שיותר בחמאס. לפגוע בכל הכלים ובכל העוצמות האפשריות בכל מה שקשור בחמאס במישרין או בעקיפין - וללא רחמים.

חשוב להדגיש: טמון כאן בין היתר גם חלון הזדמנויות באשר לשבויים והנעדרים ויש לוודא שלא מפספסים אותו, כי מי יודע אם ומתי יחזור.

אין יעדים מדידים ל"השבת ההרתעה" ואין לצה"ל מטרה ברורה להמשך המבצע. כדאי שתהיה. למשל: ריסוק שדרת הפיקוד הצבאית וה"מדינית" של חמאס, פגיעה מקסימלית ביכולות הצבאיות וביכולות הייצור שלו והשמדה של כל תשתית ארגונית תפעולית, צבאית או אזרחית, של הארגון בכל מרחב רצועת עזה. כל אלה - עד להפסקה מוחלטת של השיגורים. תרצו, תקראו לזה פירוק חמאס מרוב מוחלט של יכולותיו הצבאיות, תרצו תקראו לזה מיטוט שלטון החמאס. השם פחות חשוב, חשובה התוצאה.

כדאי להיות ערים לכך שתוך כדי הלחימה נוצר חלון הזדמנויות נדיר בהיבטים טקטיים וגם אסטרטגיים חשובים ביותר במבט צופה פני עתיד. צה"ל חותר לממש אותן בכל הכוח ויש לקוות שיצליח. הציבור בישראל ברובו המוחלט עומד איתן, למרות היקפי שיגורים עצומים ויוצאי דופן, על כן ההזדמנויות הללו, שחלקן כאמור בעלות משמעות רבה לטווח הארוך הן הזדמנויות שאל לנו להחמיץ לפחות את חלקן, גם בהינתן חלון זמנים של ימים בודדים נוספים לפעולה.

"כיפת ברזל" מוכיחה שוב ושוב כמה היא יעילה, חיונית ומצילת חיים. אפשר רק לדמיין איך הייתה נראית המציאות בעורף בלעדיה. יחד עם זאת, היא כלי הגנתי ולא התקפי. הישגים משיגים רק בהתקפה. חשוב לציין את צה"ל על הפגנת יכולות מרשימות מאוד בכל קנה מידה ובמיוחד על מעגלי מודיעין מטרות ואש קצרים ויעילים במיוחד, שמהווים שדרוג משמעותי לאלה שהכרנו בעבר והפגנת ערכי מוסר לחימה שמבליטים את ההבדל בינינו לבין חיות האדם שיורים במכוון לריכוזי אוכלוסייה. צה"ל מוכיח שאפשר להצליח גם ככה.

בזירת התודעה הבינלאומית המצב רע. ישראל מתנהלת בלי מערך הסברה לאומי, מתמודדת בקושי רב עם התגברות השיח הביקורתי מאוד בתווך הבינלאומי. גם מערך הסברה פנימי סדור אין לנו, מלבד החומר שנשען אך ורק על דובר צה"ל שעושה עבודה טובה בגזרתו, אך לא לו המטלה הזו בלבד. עד עכשיו לא ניתן להבין למה לא היה מישהו ששאל את מנהליהן התמימים של אלג'זירה ו-AP אם לא ידעו מי השכנים שלהם בבניין שהושמד ברימאל?

משרד החוץ לא ממש מתפקד כפי שמצופה ממנו בעת מלחמה, אין פעולות הסברה אפקטיביות מאורגנות ומכוונות משימה ברשתות. פגשתי בימים האחרונים כמה וכמה בכירים ישראלים מנוסים שעושים ביוזמתם עבודה חשובה בתקשורת הבינלאומית, כולם סיפרו לי שהם עושים זאת ללא שקיבלו אפילו תמצית תדרוך מגורמים מוסמכים. למה? למה אין יד מכוונת? למה לא למדנו את הלקח מהעבר?

אפשר להעריך שלהבלגה ועצימת העיניים הישראלית מול הפרות הריבונות ה"קלות" שהחלו במרץ 2018 בתום למעלה משנות שקט מוחלט אחרי "צוק איתן" - הפרות בוטות עם בלוני נפץ והצתת שדות בעוטף - הייתה השפעה על בניין הכוח והיכולות, התעוזה ושחיקת ההרתעה שלנו מול חמאס, שהידרדרה במשך שנים, משם זה רק הלך והתדרדר עוד. ישראל מגיבה ב"עדינות", לא גובה מחירים משמעותיים על כל הפרת ריבונות ובמקביל מאפשרת המשך רצוף של העברת כספים וחומרי דשן ובנייה שברור כעת לאן הופנו ולמה שימשו.

למעשה, ישראל חיה עם חמאס המתעצם מבלי לתחזק משוואה הרתעתית משמעותית ורצופה. את רדיפת ראשי המרצחים אסור היה לעצור במרווחים שבין הסבבים. אם היו חיים ברדיפה מחשש לחייהם גם בזמן המב"מ (המערכה שבין המערכות) יעילותם ויכולתם לבנות את מה שבנו הייתה פחותה בהרבה.

מוחמד דף עם חצי גוף ותשע נשמות ומתוך מרתפים ומנהרות, מקבל החלטות חכמות, מתמרן נכון, בונה יכולות תפקודיות צבאיות ברמה של חיזבאללה, מקדם ייצור עצמי של אמל"ח שבעבר היה מגיע רק בהברחות, מכשיר לוחמים ומפקדים וזוכה לתמיכת רוב הציבור העזתי בכל מצב.

הישג נוסף של דף, סינוואר ושות': יצירת הזיקה של חמאס ליו"ש ולירושלים, יעד שלא הצליחו להשיג בעבר והפעם כן. בתוך כך, חשוב לציין כי המשולש המנהל את המערכה - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - פועל בצורה מעוררת הערכה עד כה.

אולם אי אפשר להשתחרר מהתחושה שהציר הפוליטי הפנימי הישראלי השפיע וממשיך להשפיע על המערכה הנוכחית. זה פוגע באמון בהנהגה ומוסיף ספקות שכבר במילא קיימים בקרב ציבורים רחבים באשר לטוהר קבלת ההחלטות והמהלכים. כך יוצא שגם במערכה כל כך חריגה, בה ישראל סופגת אש יותר מבכל קודמותיה, אזרחי ישראל מוכיחים כוח עמידה יוצא דופן אבל מציאות השבטים והקרעים בחברה הישראלית, פרי שיסוי וליבוי של שנים, פוגעת באמון בהנהגה תחת מטחי האש וזה רע. רע מאוד.

ישראל חייבת להילחם בחמאס כאילו אין מחר ובמקביל להילחם בקיצוניים המבעירים את ישראל - כי יש מחר. עם זאת חשוב להדגיש: האיום הקיומי היחיד עלינו הוא האיום הפנימי. החזית הפנימית בוערת והחמאס גם כאן נוחל הצלחות בדירבון פלשתינים ביו"ש לצאת ולמחות בהפרות סדר שמתקדמות לנקודת רתיחה.

גם חמאס יודע שאנחנו נעשה הכול כדי להימנע מכניסה קרקעית. קשה להודות בכך אך זו הצלחה הרתעתית שלו מולנו וזה למעשה ויתור על אופציה מבצעית מראש, אופציה שאסור להסיר אותה מהפרק, על אף שאין מישהו בינינו שלא מבין מה המשמעויות הקשות שלה בלחימה וגם ביום שאחריה. מבחינת ישראל האופציה הזו חייבת להיות תמיד על השולחן והחמאס צריך לקחת אותה בחשבון.

בגזרות ה"הזדהות" חמאס הצליח לסמן עצמו כ"מגן ירושלים" ולהניע כאמור מופעי הזדהות ביו"ש ואף לקבל מסרים של הזדהות משטחי סוריה, ירדן ולבנון. עד כה מדובר בהזדהות סמלית כמס שפתיים אך די באירוע אחד שיגלוש לתקרית מתגלגלת כדי לשנות לגמרי את המצב הביטחוני בראייה כוללת.

לסיכום נכון לעכשיו: ישראל חייבת לנצל את המצב ולהביא את החמאס ליכולת תפקודית מינימלית עד אפסית, זה אפשרי. הימים הבאים יקבעו אם יהיו כאן שנים ארוכות של שקט וביטחון או הקדמה לעוד התנגשות. אסור לסיים בתיקו, כל העולם צריך לראות מי המדינה שמגינה בעוצמה על אזרחיה המותקפים ומי המרצחים שמסתתרים מאחורי אזרחים ומבקשים את חיסולה. את האסטרטגיה העתידית מול מה שיוותר מחמאס ועזה, אסטרטגיה שתצטרך להשתנות, צריך יהיה להשאיר ליום שאחרי הקרבות. ושהטובים והצודקים ינצחו.

אילן אוסטפלד, לשעבר כתב ופרשן צבאי, יועץ לשרי החוץ, הביטחון, ליו"ר הכנסת, סא"ל במיל. מפקד ביה"ס ללוחמה בטרור וכיום יועץ תקשורת ואסטרטגיה.