סוחר שהגיע מחדרה מצא פיסת צל תחת ברוש, ופרס את מרכולתו. היא הכילה לוחות סיליקון עם בועות לחיצה, דינוזארים מגומי ועוד מיני צעצועים זולים. סמוך לציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי, סוחר נוסף הקים סביב מכוניתו באסטה עם ציורי צדיקים ואדמו"רים, כיפות, נרות וספרי קודש.
לפני שבוע, בשעות האלו החלו כבר לספור את השעות לאחור, לקראת הדלקות האש המסורתיות ליד קברו של הרשב"י. אלפים הגיעו להר, וחיכו לרגע המרגש. היום, שבוע אחרי ההילולה שהסתיימה באסון נורא, האתר הקדוש כאילו חזר לשיגרה אליה הוא רגיל: קבוצות מבקרים מגיעות למקום שנודע כקדוש, שוטחים תפילות, מדליקים נרות, ועושים "חלאקה" לילדים שהגיעו לגיל שלוש.
אבל זו כמובן שגרה רק לכאורה. אין אדם שלא מגיע לסימטה בה נרמסו למוות 45 בני אדם. צמוד למדרגות המוות בהן החל לקרוס הגל האנושי, הוקמה פינת זיכרון מאולתרת. מאות נרות זיכרון דולקים שם. "אני במקום שנהרגו 45", אומר בקול רם גבר לבן-שיחו בטלפון. אישה מצלמת את בעלה מדליק נר, נער מצלם את חברו ליד המדרגות - מזכרת מהמקום שכבר שבוע מעסיק מדינה שלמה.
אל תפספס
תלמידי ישיבת זיו אור מכרמיאל יושבים על המדרגות ונושאים תפילה. אחר כך הם קמים, אוחזים זה בכתף חברו, ושרים "אני מאמין בביאת המשיח" ו"רק אתה יכול להפוך מספדי למחול". אחד המורים מסביר כי האסון העסיק את התלמידים כל השבוע. "הם לא מפסיקים לדבר על זה. החלטנו לבוא איתם לראות, להתפלל, לכבד את זכרם של המתים. זה משחרר קצת מהמתח שבו היו במשך השבוע".
ארבעה חוקרי מח"ש שוב מסיירים באתר, בודקים, בוחנים, מודדים ומתעדים את המקום. צעיר שעובד בהכנסת האורחים באתר מסביר כי הם מחפשים מצלמות אבטחה שאולי עדיין לא נאספו. לדבריו, "כל הזמן יש שמועות על עוד צילום שצץ. כחוקרים הם חייבים להתייחס ברצינות גם לשמועות".
אבל מרבית המבקרים שמגיעים לצפות במקום האסון כבר יודעים את הסיבות לאירוע, הסיקו מסקנות ומעבירים אותן למבקר שמגיע מספר דקות אחריהם וכן הלאה. אחד מצביע באופן נחרץ על מיקום מחסום שמנע מההמון לזרום בחופשיות, שני מסביר בשכנוע עמוק כי המשטרה החרימה טלפונים ממי שתיעד את האסון. "מטייחים כמו את פרשת ילדי תימן", אמר. אחר מסביר לסובבים שמתקבצים סביבו על אדם שלקה בלבו כסיבה שגרמה לתחילת המהומה שסופה באסון הגדול. המבקרים באים והולכים ומספר הגירסאות הולך ומתרבה.
ברוך חנוך שהגיע מיבנה הולך עם הטלפון הסלולרי שלו, מצלם את המקום בו התרחשה הטרגדיה, ומתאר את מה שהוא רואה. בשונה מרוב המבקרים, הוא לא יודע מה קרה אבל משוכנע כי "הבעיה פה ענקית - איך המדינה לא שולטת באתר כזה".
"יש הרבה כוחות שפועלים פה וצריך לנטרל אותם. לא ייתכן שרק כשקורה אסון, פתאום המדינה אחראית. זה משהו שמאפיין את החברה שלנו. זה כמו שאנשים יוצאים לסיני וכשקורה שם אסון המדינה אשמה. שיסגרו את הגבול כדי להגן על האזרחים. שיגבילו מספר מבקרים בהילולה ויקחו אחריות על האתר. אין מה לעשות, צריך גם לעשות דברים שלא נוחים לאזרח, כדי להגן על שלומו".
חנוך הגיע עם עוד משפחות של קהילת יוצאי הודו מאשדוד ומיבנה. הביקור תוכנן עוד לפני האסון ומטרתו הייתה קיום טקס "מלידה". הוא הסביר כי "זה טקס הודיה", אך בשל האסון, הקבוצה החליטה כי לא יהיה נכון לחגוג ולשמוח במירון, ואת הטקס יערכו מאוחר יותר בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה.
בתחתית האתר, במקום בו אירע האסון, רוחשות בשקט שיחות על האירוע. במפלס שמעל, בתוך ציון הקבר, מתגודדת קבוצת מבקרים סביב עמדת מכירת הנרות. משלמים עבור ברכות ומעטפות לשמירת פאות השיער שיגזרו בטקסי החלאקה.
ביציאה מהאתר, צעדתי על שביל של לוחות מתכת שנבנה על קורות ברזל, מעל הקרקע. שני מטרים רוחבו, ומשני צדיו לוחות פח מכוסים מאות כרזות, מודעות וכתובות נגד חיסונים, נגד סמארטפונים ונגד המדינה. "גשר כהנים", שהוקם לפני מספר שנים, נוכח דרישת זרם חרדי קיצוני שטען כי במקום יש מערות קבורה ויש חשש להליכת כהנים בדרך הראשית.
שביל-הגשר, שגם רבנים אומרים כי נחיצותו ההלכתית מוטלת בספק, נראה כמו פסל סביבתי שמייצג את האילתור ואת אוזלת היד, המקיפים את הקבר.