ארבעת החברים מרכסים החזיקו ידיים בדוחק במירון. רק שניים שרדו את האסון

אבל כבד ברכסים. שני בני היישוב, יהודה יוסף לוי וישי מועלם בני ה-17, נהרגו באסון בהר מירון. הלילה בחצות, הובאו השניים למנוחות בבית העלמין האזורי תל רגב הסמוך ליישוב. הם היו תלמידי אותה כיתה י"א בישיבת "אוהל שמואל", ולמירון הם נסעו יחד, באוטובוס מאורגן שיצא מרכסים בשעה 22:00. שלוש שעות אחר כך, הם כבר לא היו בין החיים.

איש לא יודע לומר במדויק כמה מבני הכיתה או בית הספר שנמצא ביישוב היו על האוטובוס. מה שידוע הוא שבשלב מסוים החבורה של ישי ויהודה יוסף מנתה ארבעה. סמדר "סמדי" מועלם, אמו של ישי, שמעה מהחברים שבשלב מסוים הארבעה היו שם יחד, וכדי לא לאבד אחד את השני בתוך ההמון הם אפילו אחזו ידיים. אבל אז, בשל הדוחק, שוטר בפתח אחת הגדרות במתחם התיר רק לישי ויהודה יוסף להיכנס פנימה, ואת השניים האחרים הוא הדף בידיו. כך נחרץ גורלם.

"השוטר תפס את ישי ואת החבר שלו והכניס אותם בכוח בדוחס, ולשני החברים אמר 'אין אין', והוציא אותם", סיפרה האם. "אני מכירה את הבן שלי. אני מדמיינת איך הוא נסחף בריקוד ובשירה ובתפילה, אולי אפילו בוכה כפי שהיה קורה לו בהתרגשויות כאלה, בהשתדלות גדולה, ואני רואה אותו כך נסחף מעלה, ממש, עולה השמימה, בסערה. אני בטוחה בזה".

ישי ויהודה יוסף לא למדו יחד ביסודי, אך כשהחלו ללמוד בישיבה השלוש-שנתית נקשרו דרכיהם. בעוד כמה שבועות הם עמדו לסייים את לימודיהם בישיבה. "אין לנו שאלות חס ושלום, אין לנו הרהורים. אנחנו מאמינים ובעזרת השם נמשיך לעבוד את השם יתברך בשמחה, באמונה ובתמימות", ספד אתמול אביו של ישי, הרב ליאור מועלם. "תודה לך השם רחום וחנון על המתנה שנתת לנו כמעט 18 שנה, תודה על הזכות שנתת לנו לשמור על האוצר הזה".

הוא סיפר כי בשבת האחרונה שבדיעבד נראית לו כשבת פרידה. "כולם נסעו והיינו בשבת לבד, רק אני אתה ואימא". האב הוסיף ותיאר את בנו כנער מלא חדוות חיים. "למדת תורה בשמחה, התפללת בשמחה, קיימת מצוות בשמחה. היית מנורת השמחה בבית", נפרד. "עכשיו הכול נדם".

נהוראי כהן בן ה-17, חבר של השניים, יצא גם הוא בהסעה מרכסים. "נסענו לפחות עשרה מהכיתה", סיפר. "במשך כל הנסיעה הם רקדו ושרו. בבית ההארחה ישי התחיל לרקוד ספונטנית ובשמחה גדולה עם אחד מחסידי ברסלב. אמרתי להם שאני הולך לגשר של הכהנים ושיהיו איתי בקשר. מאז לא שמעתי מהם ולא ראיתי אותם יותר".

"שמעתי אחר כך על ההדלקה של תולדות אהרון, אבל לרקוד שם לא הצלחתי בגלל שהיה כל כך צפוף ודחוס. פתאום אני מרגיש שאני יוצא עם זרם של אנשים בלי כוונה בכלל. מנסה לחזור ולא מצליח", תיאר את רגעי הפחד. "אמרתי לעצמי שאם זה מה שהשם רוצה - אז אני יוצא. הגעתי למדרגות של המקום ואנשים כבר צעקו 'להיזהר לא ליפול'. בסוף זה מה שקרה".

לדבריו, "לי נודע עליהם רק בשלוש אחר הצהריים. אחותו התקשרה אליי כל היום לחוצה ובוכה: 'אתה חייב למצוא את ישי'. הייתי בטוח שהוא לא עונה כי אולי נרדם שם, כמו שהרבה עשו והלכו לישון אפילו על העפר. שאלתי מד"א ושוטרים איך אני מוצא מישהו פצוע, או מת חס וחלילה. ניחמתי את עצמי שהוא יחזור איכשהו. כשיצאנו שם בשאטל לאוטובוס אחרון אחותו התקשרה ואמרה שמצאו את הנייד שלו, ואז התחיל ליפול לי האסימון שאולי קרה לו משהו".

מאות השתתפו בטקס שהתקיים לצד הישיבה ברכסים, ואחר כך בבית העלמין הלכו את מסע ההלוויה. "אני לא מאמין שאני לא אראה אתכם יותר", ספד מוקדם יותר ראש הישיבה, הרב אבנר עמיר, לשני תלמידיו. "הלב שבור, כולם שבורים".

הוא סיפר על מאור הפנים של השניים, שהיו אהובים בקרב חבריהם וצוות הרבנים המלמדים בישיבה. "אחרי כל שיחה שניהם באים ואומרים 'כבוד הרב תודה רבה'. ישי, יוסף יהודה, שני תלמידים שכולם רצו ללמוד איתם בחברותא, אתם עולים לשמים לגנזי מרומים, עם החן המיוחד שלכם, עם הענווה המיוחדת, האצילות, הנכבדות. תבקשו מבורא עולם שיאמר ' די, די לצרותינו'"