ביחסי דת ומדינה המרחק בין בנט ללפיד לא גדול. זו יכולה להיות המהפכה שלהם

בימים האחרונים מדברים שוב על סוגיות דת ומדינה בממשלה ההולכת ונרקמת לנגד עינינו. בין השאר פורסם כי הציר בין ליברמן, לפיד ובנט הסכים על פתרונות ברוח ארגון רבני צהר. זה לא מובן מאליו; הרי דובר לא מעט על כך שבנט, סער ואולי אפילו לפיד חושבים על החרדים כשותפים קואליציוניים אפשריים. ייתכן שתוך זמן קצר הם יוכלו להצטרף לממשלה, גם אם לא ברגע הראשון. ולכאורה הקו של רבני צהר לא ממש תואם את ההשקפה החרדית. תמחיש זאת הפסילה של אריה דרעי את רבני צהר ומי שמזוהה איתם בוועדה למינוי דיינים. המאבק הקשה בבחירות לרבנות הראשית ב-2013 סימן את הקו המאוד ברור שמפריד בין ההשקפה הציונית דתית המתונה של רבני צהר אל מול הקו החרדי הנוקשה שמיוצג בעיקר על ידי ש"ס שאוחזת במוקדי הכוח וההשפעה על שירותי הדת בישראל בשנים האחרונות.

בניגוד לנושאים אחרים, פתרונות רכים בסוגיות דת ומדינה הם משהו שניתן להסכים עליו בממשלה ללא חרדים. גם אם יש הבדל מאוד גדול בין ניצן הורוביץ לנפתלי בנט בתחום של יחסי החוץ של ישראל או התחום המדיני ביטחוני; גם אם יש הבדלים לא קטנים בין נציגים בימינה ובתקווה חדשה לבין נציגי מפלגת העבודה בתחום הכלכלי; גם אם יש רצון מאוד גדול בצד הימני לתקן את מערכת המשפט ואילו בצד שמאל לשמור עליה מכל משמר; דווקא הנושא של דת ומדינה הוא לא התחום בו יש פער גדול בין השותפים הקואליציוניים המסמנים. הפער הגדול הוא בין השותפים הפוטנציאליים - החרדים, לבין כל המפלגות שרואות בחרדים כקרש הצלה או כשחקני חיזוק לקואליציה המסתמנת.

אם יש ממשלה שמייצגת באופן נאות את הרוב של הציבור בישראל שתומך בתיקון יחסי דת ומדינה זו הממשלה המסתמנת - ימין ליברלי עם מרכז ושמאל ציוני. היחידים שיכולים להתנגד הם דווקא אלה שאמורים לתמוך או להימנע מבחוץ בממשלה - רע"מ, החוששים בעיקר מהעניין הלהט"בי. בכל הנוגע לקו של רבני צהר הרי שזה המינימום שבמינימום. צהר הוא ארגון שחרט על דגלו בשנים האחרונות לאתגר את הרבנות הראשית, לפעמים מבפנים כמו בתחום הנישואין ולפעמים מבחוץ כמו פתיחת מערך הכשרות שלהם לפני כשלוש שנים. יש כמה תיקונים מבניים שאפשר בהחלט להסכים עליהם בממשלה כזו. למשל פירוק מונופול הכשרות ופתיחת שוק הכשרות לתחרות. יצירת רפורמה בכל שירותי הדת המקומיים, בהליך מינוי הרבנים, בהם גם הרבנים הראשים, או העברת סמכויות על שירותי הדת מהמועצות הדתיות לרשויות המקומיות.

אפילו בנושאים היותר רגישים לכאורה גם בקואליציה כזו כמו נישואין אזרחיים ושבת במרחב הציבורי ניתן ורצוי להגיע לפשרות. זו ההזדמנות לדבר פשרה. כשמדברים למשל על אמנת גביזון מדן לא מתכוונים לכל הפרטים בה כי חלקם לא רלוונטיים למציאות הישראלית הנוכחית. היתרון בה הוא רוח ההסכמה והפשרה העובדה שיש רצון כן להגיע להבנות ולמצוא מתכונת לחיים משותפים תוך שמירה על הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה. ישנם פתרונות יצירתיים כגון הסכמה על העברת סמכויות לרשויות המקומיות גם בנושאים של תחבורה ציבורית בשבת. או למשל הכרה בעובדה שיש כאן מאות אלפי אזרחים שלא מוכרים על ידי הרבנות ולא יכולים להירשם לנישואין, ובהתאם לכך יש לאפשר להם את הזכות האזרחית הבסיסית של מיסוד והכרה בזוגיות שלהם באופן אזרחי.

הנרטיב לפיו צריך לשמור על קשר פוליטי עם החרדים ולכן לא יתבצעו שינויים בתחום דת ומדינה הוא שגוי מהותית ואסטרטגית; מהותית, יש מנדט ציבורי גדול לממשלה ללא חרדים, עניין שהולך ונהפך נדיר במערכת הפוליטית הישראלית, לבצע תיקונים ליחסי דת ומדינה. כמו שיש מנדט לשקם את המדינה מנפגעי הקורונה ולהעביר תקציב, יש מנדט לשקם את המדינה מהשסעים הפנימיים המאפיינים אותה שגם בהם חזינו במהלך תקופת הקורונה. אסטרטגית גם אל מול החרדים יש כאן יתרון. ראשית, ניתן לפתור כמה בעיות באמצעות פשרות שהמפלגות החרדיות יכולות לקבל בחדרי חדרים אך מעדיפות שזה ייעשה בלעדיהן כאשר הן באופוזיציה. שנית, ייתכן שדווקא אם יראו הפוליטיקאים החרדים שהממשלה מתקיימת לאורך זמן ומצליחה לשנות דברים בתחום דת ומדינה, זה מה שיהווה עבורם תמריץ להיכנס פנימה ולקחת חלק בממשלת האחדות שאנו זקוקים לה כל כך.

אין מנוס, ישנה הזדמנות שלא תחזור בקרוב להביא לתיקון. גוש השינוי חייב לעסוק גם בשינוי יחסי דת ומדינה, לטובת איחוי הקרעים הפוצעים את החברה שלנו מבפנים.

תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה