גבול בלתי נראה: כך הפכה ההתיישבות הבדואית בנגב למדינה בתוך מדינה

"עד גדרה יש אלוהים ויש שלטון. מגדרה עד באר שבע, יש אלוהים ואין שלטון. מדרום לבאר שבע, אין אלוהים ואין שלטון" (אליהו נאווי ז"ל, שופט, ראש עיריית באר שבע לשעבר).


אוסף המסמכים שנערם בתקופה האחרונה על שולחנו של מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, מספר סיפור בלתי נתפס על מה שמתרחש בנגב. כל מי שחיים כאן וצורכים תקשורת בכלל, וכל מי שקוראים את הטור הזה בפרט, יודעים על היקף העבריינות בחברה הבדואית, יודעים על היעדר המשילות, יודעים על המיליארדים ששופכת שם המדינה ללא תוחלת.

אבל הסיפור שיסופר על ידי המבקר, אם וכאשר יכרוך את אוסף הנתונים שנאגרו אצלו לדוח, ילמד באופן ברור יותר מכל מה שפורסם עד כה, שקו גבול בלתי נראה עובר בין מדינת ישראל למדינת הנגב. קו גבול שמדרום לו נמצאת מדינה נוספת, שכנה, שאומנם הוקמה על ידי מדינת ישראל, אבל בשלב כלשהו נזנחה על ידה לחלוטין.

במדינה הזו אין חוקים, ואין כללים, ואין מסים, ואין התייחסות לחיי אדם, ואין חשבון לכספי מדינה. במדינה הזו, שממשלות ישראל לדורותיהן לא באמת התעניינו בה, מתפתח משהו רע שאמור להפחיד את כולנו.

מי שרוצה להבין מאיפה מתחילה הבעיה צריך לשאול, לפני הכל, כמה בדואים יש בנגב, והיכן הם מתגוררים. התשובה לשאלה הראשונה: בערך 270 אלף. התשובה לשאלה השנייה לא קיימת. מדינת ישראל הרשמית איננה יודעת מה הכתובת של עשרות אלפים מאזרחיה. היא מתקצבת אותם, היא מוציאה עליהם סכומי עתק, אבל אין לה מושג איפה הבית שלהם, ואין לה מושג אם הכסף שהיא משקיעה בהם, כשהיא משוכנעת שהם גרים בנקודת יישוב אחת, בכלל משרת אותם, או שהם בכלל נמצאים בנקודת יישוב שנייה, במרחק של עשרות קילומטרים.

46 אלף בדואים רשומים ברשות האוכלוסין שבמשרד הפנים בכתובת אחת, וברשות להסדרת התיישבות הבדואים, המטפלת בהם, בכתובת אחרת. קחו לדוגמה את המועצה האזורית אל־קסום. יש בה שבעה יישובים. חוץ מהתושבים של שבעת היישובים הללו, המועצה הזו מעניקה שירותים לעשרות אלפי תושבים שגרים בפזורה שסביבה.

עזבו רגע את העניין הלא נורמלי הזה, שהרי לא תראו בחיים את עיריית רמת גן מעניקה מתקציבה שירותים לתושבי ראש העין. שימו את זה בצד. יש פה בעיה הרבה יותר גדולה. כל התקציבים שרשות מקומית מקבלת - נגזרים מהשאלה כמה תושבים יש לה, ולכמה אנשים היא מעניקה שירותים. וכשאיש לא יודע להגיד למשרדי הממשלה השונים בכמה אנשים מדובר, מתחיל הבלגן עם הכסף.

ובכן, שימו לב. ב־2016 היו רשומים בפנקס הבוחרים של המועצה האזורית אל־קסום 3,097 תושבים, אבל לפי נתוני המועצה התגוררו בה באמת 24 אלף. כמה אנשים שגרים מחוץ לגבולותיה רשומים אצלה או מיוחסים לה לצורך קבלת שירותים כאלה ואחרים? תלוי את מי שואלים. לפי משרד הרווחה, מדובר ב־51 אלף איש. לפי מרשם האוכלוסין, מדובר ב־6,000. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 9,000. לפי משרד החינוך, 43 אלף. עכשיו, רק דמיינו לאן הולכים כספי המדינה, כשכל גוף מממן את המועצה לפי המספר שלו, ולאף אחד אין באמת מושג בכמה אנשים מדובר.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה רשות האוכלוסין לא מסתובבת בשטח כדי לבדוק, פעם אחת ולתמיד, מי גר ואיפה? פשוט מאוד, מחשש לביטחונם של אנשיה. וכך, ישנם בנגב כ־80 אלף אזרחים ישראלים שמבחינת רשות האוכלוסין הם רשומים כמי שגרים ב"שבט". לפעמים יכול השבט הזה להיות מפוזר על פני עשרות קילומטרים, כשחלק אחד שלו בצד אחד של הנגב, וחלק אחר שלו בצד השני, ולמדינת ישראל, שמתקצבת את בני השבט, אין מושג איפה הם נמצאים ואם היא לא זורקת עליהם כסף במקום שהם לא דרכו בו מעולם.

רוצים דוגמה, כדי להבין למה הבלגן הזה גורם? קחו את תחום הסעות התלמידים לבתי הספר. נכון ל־2019, מחוז הדרום של משרד החינוך, שמתחיל באשדוד ומסתיים באילת, מטפל בתקציב הסעות שנתי של 380 מיליון שקל. כמעט מחצית מהסכום הזה, 180 מיליון, הולכת לשתי מועצות בלבד. אל־קסום ונווה מדבר הבדואיות. ברשויות מקומיות אחרות הרשות עצמה נושאת ב־40% מעלות ההסעות. אצל הבדואים, משרד החינוך משלם את הכל.

לפי מה משלם משרד החינוך? לפי מספר התלמידים המדווח לו, ולפי מספר הקילומטרים שעל רכבי ההסעה לעבור. ומה קורה בשטח? הברדק חוגג, והכסף זורם. חלק מהתלמידים שהמדינה נושאת בעלות ההסעות שלהם, כך מסתבר, בכלל לא גרים באזור שבו הרשויות מדווחות שהם גרים. ומכיוון שאיש אינו יודע מי גר והיכן, הרי שמשרד החינוך משלם לשתי המועצות הללו סכומי עתק עבור הסעות, שאין לו מושג אם הן בכלל מתקיימות, עבור תלמידים שאין לו מושג אם הם גרים באזור.

שימו לב למספרים. בשתי המועצות מוסעים מדי יום כ־44 אלף תלמידים. נווה מדבר מפעילה מדי יום, באמצעות חברות הסעה, כ־500 קווי הסעה. אל־קסום מפעילה כ־1,000 נוספים. בין השנים 2015־2018 בוצעו במשרד החינוך שתי בקרות בשטח. ביקורת שנערכה באל־קסום העלתה פערים של 100%־500% בין המרחקים שנרשמו בבקשת התשלום, לבין המרחקים שבוצעו בפועל. קו הסעה אחד לגן מיוחד דווח למשרד החינוך ככזה שאורכו 17 ק"מ. בביקורת התברר שהנסיעה היא לאורך 3 ק"מ בלבד.

קו נוסף, שהיה אמור להוביל ילדים מפזורת כסייפה לגן של מעוכבי התפתחות, נמדד בפועל כ־15 ק"מ. בדרישת התשלום נרשם שמדובר בקו שאורכו 29 ק"מ. וזה עוד כלום. לפני שלוש שנים בוצעה באחת המועצות בדיקה, שמטרתה להבין כמה תלמידים באמת נוסעים בהסעות. בין הדיווח לבין הביצוע בפועל נמצא פער של 3,015 ילדים בחינוך הרגיל ושל 178 ילדים בחינוך המיוחד. מדובר בפער שעלותו, לפי ההערכות, מגיעה לכ־20 מיליון שקל.

בביקורת שנערכה לפני שנתיים אצל החשב הכללי באוצר העלתה ממצאים מרתקים עוד יותר. 65 ילדים דווחו כמי שנוסעים גם בהסעה של מועצת אל־קסום וגם בהסעה של מועצת נווה מדבר. 12,600 תלמידים שדווחו על ידי המועצה של אל־קסום - לא גרים במועצה ולא לומדים במועצה. 129 תלמידים שדווחו על ידי המועצה כמי שנוסעים לבית הספר מדי יום ולפיכך יש לתקצב את הסעתם - לא מופיעים כלל במצבת התלמידים של בתי הספר המדוברים. וכשהמדינה משקיעה בתושבי הפזורה, במקום להכריח אותם לעבור ליישובים מוסדרים וחוקיים, היא מעודדת ומזמינה את התחמנויות האלה.

עוד סיפור ממערכת החינוך? בשנת 2016 הוציאה המועצה האזורית נווה מדבר כ־7 מיליון שקל על אבטחת מוסדות חינוך. מועצת אל־קסום הוציאה באותה עת כ־10 מיליון לטובת המטרה הזו. נתונים שהגיעו למבקר המדינה לימדו שבמועצות הללו כלל לא מתבצעת אבטחת מוסדות חינוך בשעות הבוקר, כשהתלמידים לומדים, אלא רק "שמירת רכוש" בלילה.

למה צריך לשמור בלילה? שאלה טובה, מה עוד שכלל לא ברור אם השמירה הזו התבצעה בפועל. כך או כך, סיפרנו כאן בעבר כיצד באל־קסום החליט ראש המועצה הנבחר סלמאן אל־אטרש להפסיק את תשלומי העתק לשמירת מוסדות החינוך, וכיצד למחרת התחילו להישרף לו גני הילדים ובתי הספר.

בואו נדבר על מסים, ולצורך העניין נשים בצד את הבדואים שמנהלים את עסקיהם בשחור, תופעה רווחת ונפוצה מאוד במגזר. בואו נתמקד באלה שדווקא פתחו עסק רשום וחוקי. ובכן, אף שחלקם היחסי של הבדואים בין בעלי העסק הרשומים במע"מ באר שבע עומד על 20% בלבד, מחצית מחובות המס במרחב רשומים על שמם. למה קשה לטפל בבעלי החוב הבדואים? קודם כל, משום שכפי שכבר אמרנו קודם, אין להם כתובות ולכן לא פשוט למצוא אותם. וכשברשות המסים מגיעים בכל זאת אל השטח, לטובת ביקורת ניהול ספרים או ספירת מלאי, ומופעלת נגדם אלימות - יורד החשק להגיע אל המקום שוב.

העובדות מלמדות שרוב גדול של בעלי עסקים בדואים לא ייתקלו אף פעם בנציגי רשות המסים. כאמור, חמישית מבעלי העסקים בנגב הם בדואים, אבל כשבודקים את נתוני ביקורת ניהול הפנקסים של פקיד השומה בבאר שבע, מגלים שבין השנים 2016־2019 רק מעט יותר מ־3% מהביקורות נערכו אצל הבדואים. שימו לב לנתון הבא. בתקופה הזו נערכו באזור הנגב 327 מבצעי אכיפה של רשות המסים. 326 מהם היו אצל היהודים. רק אחד אצל הבדואים.

והנה עוד נתון אחד, שיבהיר כמה עמוקה הבעיה. בכ־70% מהתיקים הפליליים שנפתחים בנגב בגין עבירות מס מהותיות, דוגמת הפצת חשבוניות פיקטיביות, החשוד משתייך לאוכלוסייה הבדואית. והנה עוד אחד. בנגב פועלות עשרות תחנות דלק פיראטיות. אין עליהן פיקוח. אין עליהן אכיפה. ובמשך שנים לא הייתה דרישה מבעליהן לשלם מס. מדינה בתוך מדינה.

הלאה. בין השנים 2015־2020 נפתחו במרחב הנגב 264 תיקים של דמי חסות. פרוטקשן בלעז. בערך תיק אחד לשבוע. הנתונים האלה הם נתונים משקרים, שכן גם המשטרה יודעת שברוב המקרים הנסחט מעדיף שלא להתלונן, בין אם מחשש שיבולע לו, ובין אם מחוסר אמון במערכת.

במקרים רבים הסחיטה "מולבנת", כאשר הסוחטים מוציאים לעסק הנסחט חשבונית, שמעידה לכאורה על כך שהם מעניקים לנסחט שירותי שמירה חוקיים וכשרים. באזור התעשיה הסמוך לבאר שבע, כך נראה, העניינים עובדים באופן מסודר. חומרים שהגיעו למבקר המדינה הראו כיצד כל סוחט דמי חסות מסמן את הטריטוריה שלו, באמצעות כיתוב שמו בגלוי על חזית של בניין ברחוב, וזאת כדי להבהיר שבאזור הזה הוא ורק הוא גובה את דמי החסות. סדר צריך להיות.

בואו נדבר על ארנונה. באזור הדרום יש 30 רשויות מקומיות יהודיות ותשע רשויות בדואיות. ברשויות היהודיות השלימה המדינה בשנת 2017 38% מתשלומי הארנונה, אלה שלא גבתה הרשות עצמה. אצל הבדואים נאלצה המדינה להשלים 86%.

במועצות האזוריות אל־קסום ונווה מדבר לא גובים ארנונה בכלל. כלום. 100% משלמת המדינה. איך זה קורה? המועצות הללו קמו בשנת 2012. שנתיים אחר כך עתרה תנועת רגבים לבג"ץ, וביקשה שזה יורה למועצות לבצע סקר נכסים, כדי שיהיה בידן המידע שבאמצעותו ניתן יהיה לגבות ארנונה. מועצת אבו בסמה (שהתפרקה לשניים, וממנה נולדו שתי המועצות) הודיעה לבג"ץ שהיא לא קיבלה ממשרד הפנים תקציב מלא לעריכת סקר נכסים כזה.

עברו שלוש שנים, וב־2017 הורה בית המשפט לשתי המועצות האזוריות להגיש לוח זמנים קונקרטי לביצוע הסקרים ולהמשך הליכי החיוב והאכיפה. במרץ 2018 נתן בית המשפט ארכה עד לאוגוסט. בספטמבר הודיעה המדינה שהמועצות פועלות במרץ כדי לעמוד במשימה, ובית המשפט הודיע על דחיית העתירה.

אלא שבפועל כלום לא באמת התקדם. לפני שנתיים וחצי כתב מנהל הרשות להסדרת הבדואים יאיר מעיין, שהתירוץ של המועצות, שלפיו הן לא מחייבות בארנונה מפני שיש להן קושי לעבור בין הבתים בלי ליווי משטרתי, לא מחזיק מים. יש חברות שמודדות חיובי ארנונה באמצעות צילומי אוויר, כתב. בשורה התחתונה, תושבי היישובים הללו לא שילמו מימיהם אגורה אחת על ארנונה, ואין להם מושג איך נראה חיוב כזה. וכשאין גביית ארנונה, מישהו צריך לסייע למועצה לממן את החור שנוצר בתקציבה. למישהו הזה קוראים כולנו.

נעבור לנעשה בכבישים. בערך עשירית מהנהגים במרחב הנגב אינם יהודים, או אם להיות יותר מדויקים, הם בדואים. למרות מספרם הנמוך בין הנהגים, הבדואים היו מעורבים ב־61% מהתאונות הקטלניות בנגב ב־2018. בין השנים 2016־2019 נרשמו להם 57% מהדוחות שניתנו בגין עבירות מסכנות חיים, ו־62% מהדוחות על עבירות שהוגדרו בריונות בכביש. בשנים הללו, 86% מהנהגים שנתפסו במרחב הנגב כשהם נוהגים ללא רישיון נהיגה תקף, חלקם מבלי שלמדו נהיגה אי־פעם, היו בדואים. בין השנים 2016־2020 נתפסו במרחב הנגב 244 ילדים בדואים מתחת לגיל 16 כשהם נוהגים ברכב. בחלק מהמקרים היו אלה ילדים בני 10־14 בלבד.

באזור הנגב יש הרבה שטחי אש ובסיסים צבאיים. אחד מהם הוא בסיס חיל האוויר בנבטים. הבסיס הזה נבנה בשנות ה־80, אחרי ששבטים בדואיים שהתגוררו במקום קיבלו שטחים אחרים בתמורה, והתפנו. עבר זמן, ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית נמשכה והתפשטה, והיום מוקף שוב הבסיס מכל עבריו. זה בעייתי קודם כל מסיבות ביטחוניות. ההתיישבות הזו, על גדר הבסיס, מאפשרת תצפיות ממקומות שולטים ותיעוד של ההמראות, של הנחיתות ושל כל מה שמתבצע בפנים.

בצדו המזרחי של הבסיס מתקרבים רועי צאן מפזורת כסיפה לאזור המפורז, שבו מנמיכים המטוסים לגובה של 15 מטר, ולעתים נכנסים ממש לתוך השטח. גם פיגועים יש באזור הזה, ובמסגרתם מושלכים מדי פעם צמיגים ואבנים לעבר מכוניות צבאיות הנוסעות על הכביש. ב־2018 נרשמו 50 אירועים חריגים שכאלה בבסיס, כלומר בערך אחד לשבוע.

ומה קורה בבסיס בצאלים? שם, מעבר לבנייה הבלתי חוקית של ביר הדאג' שמתבצעת סמוך לשטחי האש, משמשים שטחי האש של הבסיס לרעיית צאן. נשמע טבעי, נכון? חוץ מזה, נרשמו בבסיס בשנים האחרונות גניבות ציוד גדולות, עשרות חיתוכים של גדרות הבסיס, עשרות פריצות למבנים בתוך הבסיס, עשרות יידויי אבנים על חיילים, ואם לא די לכם בכל זה, הרי שבשנים האחרונות נתגלו בתוך שטחי האש של צאלים 185 חממות לגידול קנאביס!

חומר מעניין שהגיע אל מבקר המדינה עוסק במה שמעוללת תופעת הפוליגמיה, לא רק לנשים, אלא למדינה. פוליגמיה, יש לדעת, היא עניין משתלם כלכלית. אישה נוספת מביאה איתה עוד קצבאות. אישה נוספת מביאה, בתנאים מסוימים, עוד זכאות לקרקע. דוח שחיברה ועדה בראשותה של אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, מצא שיש בישראל למעלה מ־14 אלף נשים פוליגמיות.

הפוליגמיה, כאמור, מזמנת אפשרות לרווחים נאים על חשבון המדינה. כך, במקרים רבים, אחרי שהבעל "מגרש" את אשתו, היא נרשמת כחד־הורית ונהנית מגמלת הכנסה גבוהה יותר, בעודה נשארת לגור עם הבעל שזה עתה גירש אותה על הנייר. במקרים רבים נמצא שהאישה המגורשת, לא רק נשארה לגור עם הבעל המגרש, אלא גם המשיכה ללדת לו ילדים.

ההערכה המושכלת של רשויות המדינה היא שמרבית הנשים הבדואיות שמקבלות קצבאות של אם חד־הורית מקיימות חיי משפחה עם הגבר ש"גירש" אותן. רשויות המדינה מכירות גם לא מעט נשים שנישאו ועברו לרשות הפלסטינית עם ילדיהן, בעוד מדינת ישראל ממשיכה להעתיר עליהן ממיטב קצבאותיה. אז איך זה, אתם בטח שואלים, שהביטוח הלאומי לא מגיע אל כל המקרים האלה ושם להם סוף? התשובה מתחלקת לשלושה חלקים. אין לו כוח אדם, אין לו שיתוף פעולה מהרשויות המקומיות הבדואיות ויש לו חשש להסתובב בשטח העוין.

מילה אחת, קצת לפני הסוף, על סוגיית הגנת הסביבה. במדינת ישראל שבמרכז הארץ, נושא הסביבה מקבל התייחסות משמעותית. אם זה על ידי המדינה, ואם זה על ידי ארגונים שחובטים בה כשהיא לא עושה את עבודתה. ומה קורה בנגב? סדום ועמורה. בשורת הגנת הסביבה טרם עברה את צומת בית קמה דרומה. שורה ארוכה של אתרי פסולת פיראטיים פועלים בנגב. לא מפוקחים. לא מאושרים. לא חוקיים. לא מבוקרים. לא מעניינים איש. האתרים האלה משמשים גם את הפסולת המקומית, וגם את זו שמגיעה היישר מהמרכז. ליד הרצליה - אירוע כזה ייענה באכיפה. ליד לקיה - לא תשמעו עליו.

לא מדובר רק בפסולת בניין. בכמה מקומות בנגב פועלות משחטות שחורות. ללא היתר. ללא רישיון. ללא פיקוח תברואתי. המשחטות הללו משליכות המוני פגרים של עופות ושל צאן, ואלה מזהמים, מסריחים ומייצרים בעיות תברואתיות קשות. תלונות שהגיעו אל המבקר מלמדות שבכמה הזדמנויות פגרים של גמלים ושל בעלי חיים אחרים, שהושלכו לנחל הסמוך לבסיס חיל האוויר בנבטים, שטו בחורף, עם הצפת הנחלים, היישר אל תוך הבסיס. בחלק מהמקרים השלכת הפסולת אל הנחלים מאיצה את הצפתם בימי גשם. בכמה מקרים הביאו ההצפות הללו לאסונות ולטביעה של ילדים.

כתבתי פה פעמים רבות על הצורך להשקיע תקציבי עתק בנגב בכלל, ובמגזר הבדואי בפרט. אני מאמין שכאשר תל שבע תיראה כמו אשדוד, כולם ירוויחו. אלא שאי אפשר לעשות את זה במצב הדברים הנוכחי, כשחלק נכבד מהכסף שמושקע בתשתיות, במים ובחשמל, הולך לפח בגלל עבריינות שאיש אינו מטפל בה, כשהנגב כולו הופך לחממה ענקית של בוז לחוק, כשהמדינה לא יודעת כמה בדואים גרים בכל מקום, וכשפקידיה מפחדים להגיע לשטח כדי לעבור בין הבתים ולבדוק האם דייריהם בנו כחוק, והאם הם משלמים מסים, ואיך זה שהילדים שלהם רשומים במועצה אחת ומשרד החינוך משלם עבור ההסעות שלהם למועצה אחרת. כך אי אפשר להמשיך.

העובדה שאנשים מפוזרים בשטח, היכן שבא להם, נוחה אולי לרבים מהם, אבל לא מאפשרת לטפל בהם כמו שראוי לטפל באזרחים, בין כשמגיעות להם זכויות, ובין כשחלות עליהם חובות. כל עוד חלקים גדולים בחברה הבדואית ימשיכו לחיות ביישובים לא חוקיים ומדינת ישראל תחיה עם זה בשלום, נמשיך לשפוך מאות מיליונים, ואלה לא יקדמו אותנו לשום מקום טוב.

מדינת ישראל בחרה עד היום בדרך של ויתור. קחו את הנגב, אמרו עד היום כל הממשלות לבדואים, עשו בו מה שבא לכם, הגישו לנו את החשבון, ואנחנו נשלם. כך הוקמה בנגב מדינה עצמאית, עבריינית, רעה לתושביה ורעה לשכניהם, שאין לה שום קשר עם מדינת ישראל הריבונית. הגיעה העת לשנות כיוון.