בעוד שבתי הקולנוע עדיין סגורים בשל מגבלות הקורונה, אזור הדרום מספק לא מעט חומר לסרטי אימה בתקופה האחרונה. השבוע "כיכבו" במרכז העלילה בני זוג מבאר שבע, שיצאו לטייל עם הכלב שלהם בליל שבת האחרון, כשלפתע הגיח במהירות רכב וכמעט פגע בהם. הזוג המבוהל העיר לנהג, צעיר מהפזורה הבדואית, שבתגובה איים עליהם באקדח. למרבה המזל האירוע הזה הסתיים בנס ללא נפגעים, כשהאישה, בחודש התשיעי להריונה, הצליחה להזעיק את המשטרה שעצרה את החשוד.
לצערנו אין מדובר בסרטי אקשן שוברי קופות, אלא במציאות עגומה עימה מתמודדים באופן יומיומי תושבי הדרום. על אף ריבוי האירועים בתקופה האחרונה, צריך לזכור שלא מדובר בגזירת גורל אלא ברשלנות שלטונית.
מספיק היה להביט מהצד בביקור שערך אבו-יאיר במאהל של שבט תראבין במסגרת מסע החיזורים שלו אחר הקול הערבי, כדי להבין שסוגיית הדרום והמגזר הבדואי אינה מעסיקה אותו כלל. מעבר לתפאורת הביקור המדויקת, שכללה שתיית קפה מסורתי וישיבה מזרחית על מחצלת, הנאום שבחר לשאת שם רק הבהיר עד כמה הוא אינו מכיר את האתגרים עימם מתמודד המגזר. אתגרים שבסופו של יום מביאים לעלייה בפשיעה.
נתניהו הבטיח בנאומו תקציבים למיגור הפשיעה ואת העברת הטיפול בנושא הריסת הבתים והסדרת הקרקעות למשרדו וחתם את הדברים ב"אתם תוותרו קצת, אנחנו נבוא לקראתכם... נסתדר". אם זה כל כך פשוט, למה כבר 12 שנה לא עשתה הממשלה שלו מספיק, שלא לומר דבר, כדי לפתור את הבעיות של המגזר הבדואי המשפיעות על הנגב כולו?
לקריאה נוספת בנושא:
הקמפיין של נתניהו במגזר הבדואי זכה להצלחה יחסית. יש ערים כמו רהט, שבהן אחוז ההצבעה לליכוד עלה פי עשרה, אך מדובר באחוזים נמוכים מלכתחילה, שהצטברו בסופו של דבר למנדט אחד מהמגזר הערבי כולו. המפלגה שניצחה באחוזים גבוהים בכל הישובים במגזר הבדואי בנגב הייתה רע"ם, מפלגתו של מנסור עבאס. כך למשל זכתה רע"ם ב־9.15% מהקולות בכפר אום בטין, ב-88.5% מהקולות בישוב ערערה, ב-83.5% מהקולות בתל שבע ועוד. אחוזי ההצבעה הגבוהים להם זכתה מפלגתו של עבאס נבעו מהקמפיין הבולט שניהל בפזורה הבדואית, שכלל התחייבות לשינוי מדיניות הריסות הבתים, הסדרת התיישבות של כפרים לא מוכרים, ביטול חוק קמינץ, מיגור הפשיעה במגזר ועוד.
עכשיו, כשברור לכולם שעבאס הוא האדם המחוזר ביותר במדינת ישראל, בשל יכולתו להיות זה שיכתיר את ראש הממשלה הבא, סביר להניח שנושא המגזר הבדואי בנגב יהיה הנדוניה המרכזית שידרוש במו"מ הקואליציוני. עבאס יצטרך לפרוע את הבטחות הבחירות שנתן ואפשר לראות בכך איום, אך אולי גם הזדמנות לתושבי הדרום כולו.
מצד אחד, אסור שהנגב יוקרב על מזבח המו"מ הקואליציוני. אסור שההחלטות שתתקבלנה תתעלמנה מהאינטרסים של הנגב ותשרתנה רק את סיום הפלונטר הפוליטי. אסור שההחלטות תהיינה על בסיס פוליטי ותתעלמנה משיקולים לאומיים.
מצד שני, אחרי שנים של התעלמות מהבעיות של המגזר הבדואי, נוצרה מציאות מסוכנת. הפשיעה משתוללת והעתיד נראה מדאיג עוד יותר. באופן אבסורדי, אחרי כמעט שני עשורים שבהם ממשלת ישראל התעלמה ממסקנות ועדת גולדנברג וממתווה פראוור-בגין, יהיה זה מנסור עבאס מהתנועה האיסלמית שיחייב את המדינה לממש תוכנית אסטרטגית להסדרת ההתיישבות הבדואית.
ישנן סיבות רבות לעלייה בפשיעה במגזר הבדואי כמו פוליגמיה, אובדן הזהות הישראלית ועליית הלאומנות הפלסטינית, היעדר בנגישות לחינוך, היעדר תעסוקה, בנייה לא חוקית וחבית הנפץ - היעדר הסדרה של התיישבות הבדואים בנגב.
מיגור הפשיעה של בני המגזר הבדואי אינו תלוי רק במשטרת ישראל, במשאבים שתקבל כדי למגר את האלימות ואפילו לא בפרקליטות ובעונשים שיקצבו לעבריינים בני הפזורה. מיגור הפשיעה תלוי באופק ובעתיד של 10,000 צעירים בני הפזורה שמגיעים בכל שנה לגיל 18. צעירים שבגלל היעדר הזדמנויות, רבים מהם בוחרים בפשיעה.
לאכוף ולהרוס
לפי נתוני הרשות לפיתוח והסדרת התיישבות הבדואים בדרום, ישנם כיום כ-2,000 ריכוזים לא חוקיים במרכז הנגב באזור שבין באר שבע, דימונה וערד. בפזורה מתגוררים כ-120 אלף איש, על פני שטח של 280 אלף דונם. הפזורה הלא חוקית הפכה את הדרום לאוסף של טלאים, שחוסמים את פוטנציאל הפיתוח של הנגב ומעבירה מסר של אזור שבו אין דין ואין דיין. כשלא אוכפים את החוק בתחום הבנייה, זה ממשיך לסחר בסמים, לדמי חסות, לנהיגה פרועה בלי רישיון. במדינת האין חוק הכול מותר.
האתגר הוא להעביר את אוכלוסיית הפזורה ליישובי קבע מסודרים. כדי שזה יקרה, צריך להרחיב את היישובים הקיימים ולהסדיר ישובים חדשים. כמה ישובים? תלוי את מי שואלים. פורום הכפרים הלא מוכרים דורש הסדרה של כ-44 כפרים, כשבדוח בגין דובר על 15 ישובים. כשמדובר על 120 אלף תושבים וכשלוקחים בחשבון שברהט לבדה גרים כ-80 אלף תושבים, המספר שהציג בני בגין בהחלט מניח את הדעת.
הבעיה היא שגם הכפרים שהוסדרו עדיין לא מהווים אלטרנטיבה הולמות ואינם מציעים חיים אטרקטיביים שיגרמו לתושבי הפזורה לעבור להתגורר בישוב קבע מוכר. כך למשל בשנת 2004 הכירה המדינה בשבעה כפרים במועצה האזורית אל-קאסום. 17 שנים אחר כך ושלושה מהכפרים האלה, אום בטין, אלאטרש ומרעית, עדיין לא חוברו באופן מלא לתשתיות כמו מים. רק השנה החלה לפעול שם תחבורה ציבורית, אין תב"ע סופית מוסדרת, מה שגורם למחסור בשטחים שיכולים לייצר הכנסות למועצה כמו תעשייה ומסחר. האוכלוסייה החזקה שעברה ליישובי הקבע האלה נוטשת לערים הגדולות ומשאירה את הכפרים עם אוכלוסייה מוחלשת וחסרת אמצעים.
חשוב להסדיר את ההתיישבות הבדואית, להקצות משאבים משמעותיים לפיתוח, לשתף פעולה עם המנהיגות המקומית, אבל במקביל חשוב גם לאכוף ולהרוס את המבנים והריכוזים שלא יוכרו. צריך לתת תנאים אטרקטיביים להסדרה, אך מצד שני לפעול בנחישות נגד המתנגדים. הסדרת ההתיישבות של שבט תראבין, שפונה מהשטח של היישוב עומר, היא דוגמה מצוינת לכך שאפשר להגיע לפשרה כשרוצים לקדם תהליכים. המשוואה חייבת להיות הסדרה במקביל להריסת מבנים לא חוקיים, אחרת הפתרון יהיה הרבה יותר מורכב.
מספרים שבימים של ההתנתקות הגיע אריאל שרון לסיור בנגב, שבמהלכו נחשף להיקף הבנייה הלא חוקית ולהיעדר ההסדרה של התיישבות הבדואים. שרון טען שהפינוי של גוש קטיף, שבו נעקרו יהודים מבתיהם, יכול לתת רוח גבית ולגיטימציה לפינוי והריסה של הבתים הלא חוקיים בפזורה. חלון ההזדמנויות הזה, שהיה בו כדי להסדיר את המרחב בנגב, נסגר. עתה אנו עומדים בפתחה של הזדמנות נוספת, שמגיעה בשל המצב הפוליטי בארץ.
אמנם חבל שהממשלה לא השכילה לתת את הכלים האלה לגורמים מתונים יותר כמו ראשי רשויות ובמהלך הנוכחי היא למעשה תחזק את התנועה האיסלמית בנגב. עם זאת, נותר לקוות שהשיקולים שינחו את מקבלי ההחלטות לא יהיו שאיפותיהם הפוליטיות, אלא עתיד הנגב. חשוב שההסדרה הזו תהיה חלק מראייה אסטרטגית של עתודת הקרקע הגדולה במדינה, ולא עוד פלסטר שנובע מראייה פוליטית קצרת טווח. אסור להקריב על המזבח הפוליטי את אחד המשאבים הגדולים של מדינת ישראל.
קרן אוזן היא בעלת טור במעריב