אירועי הלילה האחרון, ובמרכזם שיגור של 36 רקטות לעבר ישראל מרצועת עזה, מחזירים אותנו לימים הרחוקים ההם שלפני עידן הקורונה, בהם מדי כמה שבועות נרשמה הסלמה מוגבלת בין חמאס לבין ישראל. הקורונה, כך נראה, הביאה לאחת התקופות היותר שקטות שידעה הלחימה בין הצדדים וזאת במקביל לרצון של חמאס וממשלת נתניהו לשמר את הסטטוס קוו.
מדינת ישראל מעדיפה ורוצה את שלטון חמאס ששומר על השקט, על פני האופציה של מלחמה מול הרצועה. מנגד, חמאס מבין שממשלת נתניהו היא פרטנר שניתן לעשות איתו "ביזנס" מתחת לשולחן. לא מדובר חלילה במו"מ בין הצדדים, אך בהסכמות חשאיות על שלל הקלות שיביאו לשיפור המצב בעזה וחיזוק אחיזת חמאס ברצועה.
הירי המתחדש הלילה אינו מבשר בהכרח על שינוי מדיניות מצד חמאס. הארגון אינו רוצה בהסלמה רבתי אך כן מבקש לייצר הסלמה מבוקרת ונקודתית. ההוכחה לכך היא שרוב הרקטות נפלו בשטחים פתוחים, ואם חמאס היה רוצה לפגוע ביישובים מאוכלסים הוא יכול היה לעשות זאת. בנוסף מי שנטל אחריות על הירי הם "גדודי אבו עלי מוסטפא", הזרוע הצבאית של החזית העממית, שללא ספק קיבלו את ברכת הדרך של חמאס והזרוע הצבאית של הארגון. ואכן גדודי עיז א-דין אל קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, פרסמה כבר אמש הודעה על כך שתהיה תגובה מצדם על הפגיעה בירושלים.
עוד בוואלה!
המטרה של ההסלמה המבוקרת כפולה. ראשית מול ממשלת נתניהו, חמאס מעביר מסר ברור לישראל - מי שהולך לישון עם בנצי גופשטיין, שלא יתפלא להתעורר מרקטות בעוטף עזה. כלומר, "אנחנו", חמאס, לא נאפשר לחבורות של עשרות ולעיתים מאות גזענים יהודים להשתולל ברחבי מזרח ירושלים ולפגוע בערבים ובבתים ערביים.
כמובן שאין להם בעיה חלילה עם פגיעה ביהודים ועם עשרות ערבים שמנסים לפגוע ביהודים, אך חמאס מצייר קו אדום דמיוני ולא דמיוני שאומר "ירושלים היא קו אדום". או בערבית, "אל-קודס, חט אחמר". זו סיסמה ישנה נושנה שתמיד עובדת בצד הפלסטיני, ובצד הישראלי עדיין משום מה נוטים להקל בה ראש ולהתעלם ממנה.
כמו כן, כאשר השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה מתייחס באמירותיו רק להתקפות של ערבים על יהודים, זה מתקבל בצד השני כלגיטימציה של ממש מצד ישראל לפגיעה בפלסטינים ברחבי ירושלים. המסר הזה קשור כמובן גם לפעילות המעצרים של ישראל נגד בכירי חמאס על רקע הבחירות, והארגון מבקש לייצר משוואה מחברת או מסר של אזהרה לממשלת נתניהו: פגיעה בנו בגדה ובירושלים, תיענה מרצועת עזה ברקטות.
המטרה השנייה, כמו תמיד, היא פנים פלסטינית. חמאס שוב מצטייר כבעל היוזמה ובעל השליטה בזירה הפלסטינית אל מול חוסר האונים והחידלון של הרשות הפלסטינית/פתח/אבו מאזן. וזאת, כשברקע מחלחלת ההבנה בחמאס וברשות שאבו מאזן מתכוון לרדת מהעץ הזה שנקרא בחירות פלסטיניות. יו"ר הרשות יודע שלנוכח הפיצול בפתח קיום בחירות לפרלמנט עלול להסתיים בתבוסה כואבת, אפילו יותר מזו של 2006, ולכן אנשיו משמיעים אמירות נוסח "ירושלים היא קו אדום", בהקשר של הבחירות הפעם. כלומר, אם ישראל לא תאפשר בחירות במזרח ירושלים הריי שאין לקיימן. אבו מאזן מנסה להשתמש באליבי הישראלי כדי להציל את הפתח מתבוסה.
כמובן שגם העובדה שמדובר בתקופה הרגישה של חודש הרמדאן לא תורמת, ובאופן קבוע עוזרת לחמאס לשלהב את היצרים. וכך ירי הרקטות מעזה, על רקע ההתפרעויות במזרח ירושלים, מאפשר לחמאס להציג את אבו מאזן בשיא חולשתו ועליבותו: לא רק כמי שנמלט מבחירות עם שלל תירוצים, אלא גם כמי שאינו יכול, רוצה ויודע לייצר מאזן הרתעה למקרה של "פגיעה" ישראלית בירושלים.