מכל הבעיות של נתניהו, טון הדיבור של בנט בהודעתו מיום רביעי הוא המדאיג ביותר. דומה שבנט הבשיל כמעט בבת אחת. ילד הכאפות למד להוריד כאפות. הוא היה מנומס, מאופק ורגוע. הוא אמר את הדברים כפשוטם. מבין שניהם, נתניהו הוא זה שנראה פקעת עצבים מרוטים, סיר לחץ המאיים להתפוצץ בכל רגע. בנט כבר קפץ למים. הוא לא חצה את הנהר. הוא משכשך בו עכשיו ודי נהנה. המים נעימים. כרגע, הוא מצליח להתרחק מהמערבולות.
הנה עמדת בנט, במילים שלי: חמש פעמים פגש את ראש הממשלה אחרי הבחירות. אמר לו במפורש: אם אתה מביא ממשלה, אני איתך. מלא-מלא. דרש רוטציה, וקיבל. שנה אחת, הרביעית. בנט לא בנה כלום על הרוטציה הזו. היא סוכמה בינו לבין נתניהו כסוג של בדיחה. זו אחת הטרגדיות של נתניהו: מילתו הפכה בדיחה. עד לא מזמן הבדיחה הייתה על חשבוננו. בינתיים המסה הקריטית נצברה. הבדיחה עברה צד והיא עכשיו על חשבונו של נתניהו. אין בחצי הכדור המערבי, או המזרחי, אדם חי אחד (שאינו שמעון ריקלין) שמאמין למילה אחת שיוצאת מפיו.
לקריאה נוספת בנושא
בנט המשיך: "אל תשקיע בי מאמץ", אמר לנתניהו, "תשקיע בסמוטריץ'. אני לא הבעיה שלך. הוא כן". במקום זה, הוא רואה את המאמץ שביבי משקיע בו. רק בו. כמעט כמו אז, בימים העליזים של וואלה, כשבנט חטף הכפשות על בסיס יומי. חוש ההומור של ההיסטוריה, שתזמן את עדות אילן ישועה על האירועים האלה דווקא השבוע, ראוי לציון. בנאומו ביום רביעי אמר בנט דברים מדודים. או שנתניהו יקים ממשלה, או שהוא, בנט, יקים ממשלת אחדות עם יאיר לפיד וכל האחרים. ואם זה לא יקרה? אז נלך לבחירות חמישיות, אמר בנט, "במתכונת כזו או אחרת".
המתכונת היא האיום. בנט לא מוריד מסדר היום אפשרות שיחליט לתמוך ביוזמת הבחירה הישירה של נתניהו אם ממשלת השינוי לא תקום. זאת ועוד: במקרה כזה הוא גם ישקול להצביע בעד ביטול הפריטטיות של נתניהו וגנץ, עד שתוקם ממשלה נבחרת בישראל. כרגע זה השוט היחיד של בנט על גוש השינוי. אם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה, בנט ייחלש בבת אחת, כמו סינדרלה אחרי חצות. לכן הוא מנסה לסגור עניין כבר עכשיו. היתרון: הוא יודע שאם יסגור עם לפיד, ליברמן וסער, הסגירה הזו תהיה ברזל.
בנט מדבר חד וברור. סער מגבה אותו. לא מן הנמנע ששניהם יקימו בלוק טכני. בנט מבהיר בדיוני המו"מ שאם לא יהיו הסכמות בקרוב, אז לא יהיו בכלל. אין לו כוונה להגיע למטחנה של הימין, שבה לאורך המו"מ הוא יישחט על בסיס שעתי. הוא רוצה להודיע לנשיא בעוד שבועיים, בשמו ובשם יאיר לפיד, ש"עלה בידנו להרכיב ממשלה". כן, כן. לא, אז לא. הדיון למי יימסר המנדט להרכבת ממשלה הוא, מבחינתו, דיון סרק. את הממשלה צריך לסיים להרכיב עוד לפני קבלת המנדט להרכבתה.
הדרישה המקדמית של בנט, לקבל קול עודף בקבינט ובמנגנון הפריטטיות, נגנזה. הוא מדבר עכשיו על פריטטיות פשוטה. חלוקת שרי הקבינט תהיה 5-5, בממשלה יהיה מנגנון פריטטי. סלע המחלוקת, ליבת הקושי, הוא מספר שרי הממשלה. לפיד, בגיבוי ליברמן, רוצה ממשלה רזה. 20 שרים. מקסימום 21. זה ייתן לבנט שניים, אולי שלושה שרים. זה ייתן לסער שני שרים. זאב אלקין ויועז הנדל בחוץ. זה, על פי בנט וסער, מתכון לכישלון.
"אין ראש ממשלה שיכול לתפקד ולנהל ממשלה עם חמישה שרים", אמר לי אתמול בכיר בגוש בנט־סער, "אין חיה כזאת. הימין יסתער עלינו בכנסת כל יום רביעי. אי אפשר לעמוד בזה עם ארבעה־חמישה שרים. פשוט אי אפשר".
מי צודק? אין כאן שאלה של צדק. השאלה היא אותה שאלה נושנה שנשאל בזמנו אריק שרון: מה אתה רוצה, ליהנות או לנצח? או: בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. יאיר לפיד הצליח להוריד את נתניהו ב-2013 ל-21 שרים. הוא קיבל מחיאות כפיים רבע שעה, ובעלי הטורים החמיאו לו ביום שישי. ובסוף, מה יצא לו מזה? כדי שראש ממשלה יוכל לתפקד, כדי שממשלה תהיה יציבה, במציאות שבה הקואליציה מכילה שלושה גושים שונים (גוש הימין: בנט פלוס סער. גוש המרכז: לפיד, ליברמן וגנץ. גוש השמאל: העבודה פלוס מרצ), העסק צריך להיות יותר מרופד ודשן. ממשלה רזה במציאות כזו היא מתכון לצרות צרורות. "בנט צריך לחשוב איך הוא שורד את החודש השני, לא את החודש הראשון לכהונתו", אמר לי מי שאמר. נדמה לי שיש טעם בדבריו.
הטור המלא - היום במעריב