השנים האחרונות התאפיינו בפעילות אזרחית ענפה לקידום מטרות חברתיות מקומיות וגלובליות. את הרשתות החברתיות ורחובות הערים הגדולות בעולם שטפו תנועות כמו Black Lives Matter, מחאות לשינוי היחסים בין גברים ונשים כמו תנועת Me Too וכמובן תנועות סביבתיות הקוראות להתמודדות עם משבר האקלים ולקדם את ערכי החברה המקיימת. אלו, הרעידו את המגזר הציבורי והעסקי כאחד, והצליחו להביא להישגים אדירים, כמו הגדלת הייצוג האתני במגזר העסקי, חשיפה והוקעה של תוקפים מיניים וחזרתה של ארה"ב להסכם פריז.
במקביל, הלכה והתפתחה התפיסה לפיה בעיות סביבתיות אינן קשורות רק באיכות הסביבה, אלא גם בנושאים רחבים יותר בתחום הקיימות כמו חוסן חברתי, קהילתיות תהליכי דמוקרטיזציה של ידע, שוויון והוגנות חברתית. הצלחות אלו מלמדות כי מעורבות אזרחית משמעותית מייצרת שינויים תרבותיים רחבי היקף שיש בידם לגרום לאנשים לשנות הרגלים, להפעיל לחץ על על מקבלי ההחלטות ולגרום לאנשים מרקעים שונים להרגיש שהם "חלק מ-" קבוצה הפועלת למען מטרה משותפת.
לקריאה נוספת:
מהצד השני אל מול התחזקותה של החברה האזרחית, המדינה המודרנית ומוסדותיה הלכו והתרחקו מן האזרחים, חווית חייהם וניסיונם היומיומי. פעם אחר פעם מקבלי החלטות הואשמו בניתוק. כתוצאה מכך, השתרשה תחושת אין אונים של המדינה לגבי טיפול יסודי בנושאים אקוטיים שבראשם משבר האקלים העולמי. שינויים קיצוניים במזג האוויר, סוגי המזונות הזמינים לאדם, מתיחויות פוליטיות בין מדינות, התרחבות של תעשיות מזהמות, איכות האוויר שאנו נושמים, המים שאנו שותים ועוד, כולם נושאים הנוגעים לחייו של כל אזרח ולחייהם של הדורות הבאים. ובכל זאת, התנהלות המדינות מתאפיינת ככלל בהטייה לאינטרסים של הון על פני הטוב הכללי והעתיד של ציבור האזרחים.
בכל מה שנוגע למשבר האקלים, השלטון המרכזי בישראל על נציגיו השונים כשל. בשעה שהעולם כולו מכיר במשבר האקלים שמתחיל לתת את אותותיו גם בישראל, מפלגות השלטון גוררות רגליים ואף מפלגה לא חרטה את הנושא על דגלה.
את חוסר היכולת של השלטון המרכזי להתמודד עם משבר בזמן אמת ראינו בשנה האחרונה במשבר הקורונה, אשר היה קטן ממדים לאין ערוך ביחס למשבר האקלים הצפוי. אנו לא יכולים להגיע למשבר נוסף כשאנחנו לא ערוכים אליו. צו השעה דורש מאיתנו לחפש את המנהיגות ואת היכולת להתמודד עם המשבר במקומות אחרים מחוץ לשלטון המרכזי. נדרשת פעילות ציבורית משמעותית, הקושרת בין שחקנים שונים: מגזר שלישי, תנועות חברתיות, אקדמיה, פוליטיקאים ברשות המקומית והארצית וכמובן האזרחים.
לכן, לראשונה בישראל, יתקיימו לאורך שנה זו 15 ועידות אקלים אזוריות - מהגליל העליון ועד אילת. הרעיון החלוצי נולד לאור ההבנה כי עוד כנס שנתי של פעילי סביבה באולם ממוזג בתל אביב, אינו מספיק, כי קיימות ומשבר האקלים הם באחריות כל האזרחים ללא קשר למעמד, מוצא או משלח יד. כל אזור גיאוגרפי סימן את הנושאים החשובים לאנשיו מתוך מחשבה שמה שחשוב לתושבי הרצליה שונה מתושבי אילת ושונה מתושבי הנגב המזרחי וכך הלאה.
ניתן במידה רבה לראות בוועידות האקלים תנועה מתהווה של התעוררות חברתית חדשה, שנותנת במה לסוגיות שונות ומגוונות בתחומי קיימות ואקלים הנידונות גם על ידי האזרחים ולמען האזרחים ובכך מרחיבה אותם מעבר למעגל המוגבל של הפעילות הסביבתית. לכך כאמור אנו זקוקים לכל אלה שמעוניינים ליטול חלק משמעותי במלאכה.
סדרת ועידות האקלים צפויות להסתיים עם חתימת אמנה חברתית עליה יהיו חתומים אזרחים ונציגי השלטון המקומי, במפגש פסגה שיכלול נציגות ונציגים מכל הוועידות. בסופו של דבר, תובנות ותביעות אלה יוצגו בכנס העולמי לאקלים שיתקיים בגלזגו סקוטלנד בסוף השנה. כולנו תקווה שוועידות האקלים הללו יהיו סנונית ראשונה של מהלך אזרחי רחב, אותו יהיה ניתן להעתיק גם כדי ליצור מעורבות אזרחית והתמודדות עם משברים חברתיים נוספים, מוזמנים להצטרף.
ד"ר עומר קינן, חוקר במרכז דיאלוגוס שעוסק בחינוך לדמוקרטיה מתדיינת