קריצתו של גדעון סער אתמול מאחורי גבו של ראש הממשלה תיזכר בוודאי כסמל של התרגיל הפוליטי שרקח גוש "רק לא ביבי", שהצליח להפתיע את ראש הממשלה וסביבתו. אבל בהיסטוריה הפתלתלה של הפוליטיקה הישראלית זכורים לפחות שני תרגילים פוליטיים שהתיימרו להפתיע ולנחול הצלחה - שהסתיימו בכישלונות צורבים של מי שרקח אותם.
נראה כי התרגיל הפוליטי המפורסם ביותר בתולדות הפוליטיקה בישראל הוא אותו תרגיל שזכור בשמו "התרגיל המסריח". במקור היה אמור להיות מהלך שיחולל שינוי פוליטי, שיצליח להביא להפלת הממשלה בראשות יצחק שמיר ולהביא את שמעון פרס לתפקיד הנכסף.
פרס ושמיר כבר היו אחרי ארבע שנות ממשלת אחדות, בין 1984-1988, בה התחלפו ברוטציה בתפקידי ראש הממשלה. למרות המתח ששרר ביניהם, רשמו השניים כמה הישגים באותה תקופה של שיתוף פעולה עם המטאור שהמריא בשמי הפוליטיקה הישראלית - שר הפנים בן ה-29, אריה דרעי.
עוד בוואלה!
דרעי הבטיח לצוות של פרס כי אחרי שישכנעו את חברי אגודת ישראל להפיל את ממשלת שמיר, ש"ס תהיה הבאה בתור ותצטרף לממשלה של פרס. ב-15 במרץ 1989 אכן נפלה הממשלה בהצבעת אי-אמון, וכעת היה אמור לצאת לפועל השלב השני בתרגיל.
הדיל כבר היה סגור, אולם אז צץ מוקש ראשון - הרב ש"ך, מנהיג דגל התורה, יצא בהתקפה קשה על מחנה השמאל ובעיקר על הקיבוצניקים אותם כינה "אוכלי שפנים וחזירים". ש"ס, אז מפלגה בראשית דרכה, היתה נתונה תחת חסותו של ש"ך, ומנהיגה הרב עובדיה יוסף הבין כי לא יוכל לפעול בניגוד לעמדתו. הדבר היה עלול לפגוע בתלמידים ספרדים שלמדו בישיבות אשכנזיות והיה בכך כדי לגרום לפירוק של ש"ס.
בספרו "אריה דרעי" אריה ניר מתאר אירוע שממחיש כיצד התהפך הגלגל הפוליטי בעקבות נאום "השפנים והחזירים": ח"כ משה שחל מהמערך, שהיה בסוד התרגיל הפוליטי, דיבר עם דרעי והתעניין לגבי תוכן הדברים שהרב ש"ך יישא. "אל תהיה מודאג", ענה לו דרעי. "אבל ליבו ניבא לו רעות", כותב ניר בספרו; שחל התקשר לדרעי ושמע ממנו כי הוא עושה כעת את דרכו אל הרב ש"ך.
שחל דרש: "אני רוצה לדעת, תצביעו בעד פרס?". דרעי נקט תכסיס ישן: "לא שומעים", צעק. שחל התעקש: "תן לי את מספר הטלפון שבו תהיה". אך דרעי המשיך: "לא שומעים". לבסוף השיחה נותקה בפרצופו של שחל. הוא נסע לבני ברק וחיפש את דרעי, אך ללא הצלחה. לבסוף דיווח על כך לפרס, שהאמין עדיין כי יקים ממשלה.
וכרגיל, כשהעסק מסתבך, הלבנים מתחילות ליפול מהקיר: חברי הכנסת אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי מאגודת ישראל התקשו להצטרף לצעד של מפלגתם. בספר האוטוביוגרפי על שמעון פרס, "כעוף החול", כותב מיכאל בר-זוהר כי היה זה הרבי מלובביץ' שהורה להם לא לתמוך בממשלת פרס.
לכן, ביקש פרס מידידו האלוף במילואים וראש אמ"ן לשעבר, שלמה גזית, ששהה בוושינגטון לצורך לימודים, שייסע להיפגש עם הרבי בניו-יורק. "לא תמצא בישראל שני אנשים אשר תרומתם לביטחון ישראל כה גדולה", אמר האלוף גזית לרבי. "איני מעלה על הדעת כי שניים אלה יהיו פסולים ונחשבים לבלתי אמינים בעיניך!"
אך הרבי לא התרצה, והביע כעסו על כך ש"צעירים קדושים" סולקו מבית אליו פלשו בעיר העתיקה בירושלים. גזית הסביר לו כי היתה זו ממשלת הליכוד שעשתה זאת. "וכי אלה טובים יותר בעיני?" שאל הרבי. "באותו רגע נדחף גזית החוצה. היה זה המעמד המשפיל ביותר שעבר בחייו", כותב בר-זוהר בספרו.
לאחר שהתאכזב מאגודת ישראל, החל הצוות של פרס לגייס תומך חדש מקרב הגוש של שמיר. היה זה אברהם (אברשה) שריר, איש הסיעה הליברלית בליכוד. שריר התפתה לחצות את הקווים תמורת תיק התחבורה ושריון ברשימה לכנסת לשתי קדנציות. אבל - "אברשה, שוב הביתה", קרא שמיר הנרגש, ואברשה שב.
במפלגת העבודה עוד קיוו כי יצליחו להקים ממשלה למרות שכבר הבינו כי שני חברי כנסת מאגודת ישראל יעדרו מההצבעה. כמה שעות לפני שהכנסת התכנסה להשביעו כראש ממשלה הגיע שמעון פרס לביתו של הרב עובדיה יוסף, בבקשה כי שני חברי כנסת של ש"ס יתמכו בו. הרב הבטיח כי כך יהיה. אך זמן קצר לפני ההצבעה הודיע דרעי כי הדבר בלתי אפשרי. פרס נחל כישלון צורב; ההצבעה לא נערכה והישיבה החגיגית התפזרה.
הנשיא חיים הרצוג העניק לפרס ארכה של 15 ימים נוספים. הפעם היה זה ח"כ יצחק מודעי שהיה בתפקיד לשון המאזניים שאחריו חיזרו פרס ושמיר. פרס האמין כי יצליח לשכנע את מודעי שפרש מהליכוד עם שלושה חברים נוספים, לתמוך בממשלה צרה בראשותו.
הסחר-מכר הפוליטי הגיע לשפל, ובתנאים שנוצרו מודעי יכול היה לדרוש משמיר, מלבד למינויו כשר אוצר, גם ערבות כספית להבטחת ההסכם עימו. מודעי נותר עם שמיר - שאף הצליח "לגנוב" לפרס את ח"כ אפרים גור ממפלגתו - תמורת הבטחה להיות סגן שר ולזכות למקום משוריין בליכוד.
אותו חודש סוער של עסקאות פוליטיות מפוקפקות גרם לכעס רב בקרב הציבור הישראלי. בעקבותיהן נערכה הפגנה גדולה תחת הסיסמה "מושחתים, נמאסתם" וקמה "התנועה למען איכות השלטון בישראל". זמן קצר אחר כך הגדיר יצחק רבין את אותה השתלשלות אירועים בשם "התרגיל המסריח", שם שדבק באותו מהלך.
אלא שגם רבין עצמו היה חתום על שני תרגילים פוליטיים; הראשון שבהם היה ב-1977, בדמדומי הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה.
ב-10 בדצמבר 1976 עמדו לנחות בישראל שלושת מטוסי האף-15 הראשונים שנרכשו מארצות הברית. 3,000 איש הוזמנו לטקס בבסיס חיל האויר בחצור כדי לחזות בנחיתת המטוסים. הרמטכ"ל גור אמר אז כי "מדינת ישראל וצה"ל עם ה-F-15 הם מדינה אחרת וצה"ל אחר", אבל הטקס גרם לרבין צרות - המטוסים נחתו ביום שישי בשעה 3:25 אחר הצהריים. מדובר היה באיחור של 25 דקות, אבל רק 52 דקות לפני כניסת השבת. עוד לפני הטקס פנו גורמים דתיים ללשכת ראש הממשלה וביקשו לבטל את הטקס מחשש לחילול שבת. הם נענו כי ייעשה הכול כדי למנוע את חילול השבת.
ארבעה ימים אחרי הגעת המטוסים, נערכה בכנסת הצבעת אי-אמון בממשלה. שני שרי המפד"ל נמנעו בהצבעתם. רבין הודיע כי הוא רואה בכך את התפטרותם ובמקביל הודיע כי הוא מתפטר והולך לבחירות. ממשלתו הפכה לממשלת מעבר והוא האמין כי עד הבחירות שהוקדמו הוא יצליח לייצב את כוחו ולנצח בבחירות. המהלך כונה "התרגיל המבריק". כידוע, באותן בחירות התחולל המהפך הפוליטי, והליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון.
15 שנים לקחו לרבין עד שהצליח לשוב לכסא ראש הממשלה. תחילה ניצל את כישלונו של פרס בתרגיל המסריח כדי לזכות בהנהגת מפלגת העבודה. אחר כך, בבחירות לכנסת ב-1992 ניצח את יצחק שמיר. אולם, במהלך הובלת הסכמי אוסלו, נקלע רבין למצוקה נוכח פרישת ש"ס מממשלתו בעקבות חקירות דרעי ופרישת שני חברי כנסת ממפלגתו. כדי לבסס את הקואליציה שלו, צירף אליה שלושה חברי כנסת שפרשו לפני כן ממפלגת "צומת" של רפאל איתן, תמורת מינויו של גונן שגב לשר ואלכס גולדפרב כסגן שר.
שוב, כמו בפיתויים שהרעיפו פרס ושמיר על חברי הכנסת בימי התרגיל המסריח, זכו הכיבודים הפוליטיים הנדיבים שניתנו לעורקים לביקורת ציבורית קשה. הטענה הזכורה מתקופה זו היא שגולדפרב תמך בהסכמי אוסלו ב' בגלל רכב המיצובישי שהועמד לו בתפקידו כסגן שר.
תרגיל פוליטי מוצלח מהעבר הרחוק יותר אפשר לזקוף לזכות לוי אשכול. זה קרה אחרי הבחירות לכנסת החמישית שנערכו באוגוסט 1961. מפלגת השלטון, מפא"י, התעקשה כי שריה יהוו רוב בממשלה. אלא שארבע שותפותיה הטבעיות לקואליציה - מפ"ם, אחדות העבודה, דתיים לאומיים והליברלים - הקימו "חזית מרובעת" והתנגדו לתנאי זה. במפא"י כבר היו מוכנים להתפשר על שוויון בחלוקת תיקים בין המפלגה ושותפותיה. בן גוריון הביע את מחאתו והחל להיעדר מישיבות מזכירות מפא"י ובהמשך אף החזיר לידיו של הנשיא יצחק בן צבי את המנדט שנתן לו להרכיב ממשלה.
הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, גם הוא ממפא"י. אשכול הצליח לצרף לצד מפא"י את שני חברי הכנסת של מפלגת פועלי אגודת ישראל ופורר את גוש ארבע המפלגות שמנגד. כשסיים - החזיר את השרביט לידיו של בן גוריון. רק חודשיים וחצי אחרי הבחירות הוקמה סוף סוף הממשלה.