אם לא יקרה משהו בלתי-צפוי עד 11 בספטמבר, לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן תיחקק ברזומה החלטה היסטורית - סיום המלחמה באפגניסטן, הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, אחרי 20 שנה. הוא הנשיא הרביעי שנדרש לפקד על הזירה המרוחקת אלפי קילומטרים מאמריקה, והוא הכריז כי היא לא תגיע לפתחו של נשיא חמישי ללא קשר לתנאים בשטח.
הנסיגה, כפי שסוכם בין ממשל טראמפ לטליבאן בתחילת 2020, הייתה אמורה להתרחש עד 1 במאי, אך בתנאי שהארגון הקיצוני ימלא את חלקו - הפחתת מעשי האלימות, התנתקות מאל-קאעדה וניהול משא ומתן עם ממשלת אפגניסטן. אף אחד מהתנאים לא קוים, אך טראמפ אותת בשלהי כהונתו כי ברצונו להשיב את יתר 2,500 החיילים האמריקנים הביתה. הוא נתקל בהתנגדות של בכירים בממשל ובפנטגון, אך סביר מאוד להניח שהיה משלים את הנסיגה אילו המשיך לקדנציה שנייה.
לקריאה נוספת בנושא
ביידן בחן בשלושת החודשים הראשונים שלו בבית הלבן את הסכם דוחא, ולבסוף הגיע למסקנה שהרגיזה והדאיגה רבים בוושינגטון, בקאבול ובבירות אחרות באזור: עזיבה מלאה ובטוחה לא אפשרית עד תאריך היעד, אולם אין יותר תוחלת בנוכחות הצבאית האמריקנית באפגניסטן. במשך 20 שנים שפכו שלושת קודמיו בתפקיד - שני רפובליקנים ואחד דמוקרטי - טריליוני דולרים ואלפי חיילים כדי להכריע את טליבאן ולבסס מדינת חוק עם כוחות ביטחון מתפקדים.
אף אחד מהיעדים הללו לא התממש, וביידן הכריע שארצות הברית לא יכולה לתרום עוד בנושא. בדומה לטראמפ, ביידן ממעט בסנטימנטליות בכל הנוגע למדיניות החוץ שלו. בניגוד לבוש הבן, שעמו שוחח ביידן לפני ההחלטה, ואובמה, הוא לא שוגה באשליה שארצות הברית תוכל לכפות דמוקרטיה בסגנון מערבי על אפגניסטן. אם זה יקרה, וזה אם קלוש ביותר, יהיה על האפגנים להגיע לשם בעצמם.
"אז מתי יהיה הזמן הנכון לעזוב?", תהה ביידן בנאומו על קץ המלחמה באפגניסטן, כשהוא מכוון לאלו הסבורים שהנסיגה מוקדמת מדי. "עוד שנה? עוד שנתיים? עוד עשר שנים?".
באופן סמלי, הוא בחר במועד נסיגה חדש, ב-11 בספטמבר, היום שבו התרחשה מתקפת הטרור שהכניסה את אמריקה לבוץ האפגני. מאידך, טליבאן קיבל מסגרת זמן שבה הוא יכול להיערך ולהצטייד ליום הדין שבו יישארו בזירה הוא וכוחות הממשלה הרעועים. הוא מעולם לא התנתק מאל-קאעדה כפי שהבטיח בהסכם עם ארצות הברית, וארצות הברית עלולה לאבד מקורות מודיעיניים קריטיים בתרחיש שבו יחידות העלית האפגניות שאימנה במשך שנים יקרסו עם צאתה.
ובכל זאת, ביידן מיאן אפילו להשאיר כוח אמריקני מיוחד באפגניסטן, ובמקום זאת הוא אמור להתפרס מחדש במדינות אחרות באזור למקרה שבו יצמח איום מחודש באפגניסטן. אך הרפובליקנים, שרבים מהם נאלמו דום כשטראמפ היה נחוש לקפל את הציוד ולחזור הביתה, כבר מאשימים את הנשיא הדמוקרטי במתקפת טרור עתידית שתכה את המולדת האמריקנית.
באפגניסטן, פעילי חברה אזרחית ונשים חוששים ממחיקת כל ההתקדמות שנעשתה ב-20 השנים האחרונות. שחזור של נפילת דרום וייטנאם לידי הצפון עם נסיגת ארצות הברית ב-1973, אחרי ה"שלום של כבוד" כפי שהכריז הנשיא דאז ריצ'רד ניקסון, נראה מוחשי ביותר. מי שיגדילו את השפעתן באפגנסיטן על חשבון ארצות הברית יהיו איראן, רוסיה, פקיסטן וטורקיה.
אימפריה נוספת נופלת
לביידן היו רק אפשרויות גרועות. המשך מלחמת ההתשה מול טליבאן הוא חסר תוחלת ובזבוז אדיר של משאבים. אף אחד לא השלה את עצמו שניתן לנצח בשדה הקרב את הארגון הנהנה מתמיכת האזורים השבטיים עם 2,500 חיילים בלבד. ארצות הברית אמנם לא הפסידה במלחמה והשיגה את היעדים המרכזיים שבשמם יצאה אליה מלכתחילה - החלשה דרסטית של אל-קאעדה וחיסול הנהגתו. ואולם, בעימותים א-סימטריים כמו אלו, השורה התחתונה הוא הנרטיב.
והנרטיב של טליבאן יהיה, וכבר עכשיו למעשה, של ניצחון לוחמי הקודש על הכוחות המערביים הצלבניים. המאמינים על הכופרים במלחמת ג'יהאד. הם לא התייאשו במשך 20 שנה והפילו אימפריה נוספת, אותה אחת שתמכה בהם בימי המלחמה בברית המועצות שהסתלקה מאפגניסטן ב-1989 עם הזנב בין הרגליים עד להתפוררותה שנתיים לאחר מכן. לא סתם מכונה אפגניסטן "בית הקברות של המעצמות".
חגיגות הנסיגה שבו יבואו ישלחו את המסר הקבוע שספק אם במדינות המערב יפנימו אי-פעם: למדינות לא דמוקרטיות ולארגונים קיצוניים יש סבלנות וזמן שהם לא יכולים להרשות לעצמם, והם עתידים למלא את הוואקום שמותירה ההתרחקות המתמדת של אמריקה האזור.