הסחי הפוליטי אכזב גם בשבוע הלאומי הקדוש, והדרך לעצמאות מהפלונטר עדיין רחוקה

למי שציפה שהשבוע הלאומי שמתחיל ביום השואה ומסתיים באירועי הזיכרון והעצמאות יהיה קדוש, ממלכתי ומאחד - נכונו, גם השנה, אכזבות רבות. לא נותרה כמעט אף אבן טקסית-מסורתית שלא נהפכה בסחי הפוליטי: נאום החיסונים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביד ושם בערב יום השואה היה בדיעבד רק הקדמה למופע דגלי המזרקים והסרטון של מנכ"ל פייזר בטקס הדלקת המשואות. בניצוחה הנאמן של שרת התחבורה מירי רגב, משנה לשנה הטקס הופך לתפארת נתניהו, יותר מלמדינת ישראל, ומשכך - רק מעצים את הפילוג ומייצר עוד ריב ומדון.

בתווך, במופעי משנה - טקס פרסי ישראל הוכתם בשלילת הפרס מהפרופסור השמאלן, המתיחות בין נתניהו לנשיא ראובן ריבלין חלחלה לאירוע המסורתי של "שרים בבית הנשיא", שאליו, באופן חריג, ראש הממשלה לא הוזמן, וראש האופוזיציה, יאיר לפיד, בחר שלא להגיע לאף אחד מהטקסים הממלכתיים בהר הרצל למרות תפקידו הרשמי.

בטקס הזיכרון לחללי פעולות האיבה התפרץ בעל שכול כואב, שצעק על נתניהו "בלי פוליטיקה" - אבל חוץ מהמטס וחידון התנ"ך - לא היה אירוע אחד שהיה חף ממנה. ומעל הכול, המקרה המחריד והמזעזע של איציק סעידיאן, נכה צה"ל שהצית את עצמו מול אגף השיקום, ששפך על קלישאות הטקסים את הציניות העגומה והמכוערת של המציאות. לתפארת מדינת ישראל? הפוך, גוטה, הפוך. זו משואת בושה וקלון.

זו השנה השלישית ברציפות שאירועי הזיכרון והעצמאות נופלים על ימי כאוס פוליטי. בין מערכת בחירות למערכת בחירות, הם משמשים תפאורה ובמה למאמציו של נתניהו לשמור על שלטונו, ובכך מרחיקים מהם את הישראלים שמתנגדים לו. בקרב הפוליטי הזה - כבר למדנו - אין פרות קדושות, אין הסכמים מחייבים, אין כללים שלא נשברים - וגם הסמלים המאחדים עולים על המזבח.

בנאומי הזיכרון והעצמאות כולם מדברים על עוצמה ואחדות, אבל המשבר הפוליטי מפורר את החיבורים העדינים בין השבטים בחברה הישראלית ומחליש אותה, מבפנים ובחוץ, בתקופה שעלולה להיות גורלית: החיסונים הצילו את ישראל מהקורונה אבל לא ריפאו את החולי הכלכלי, המתיחות הגואה עם איראן מעלה את הכוננות הביטחונית, ואין באופק תקציב מדינה או ממשלה מתפקדת שיכולה לקבל החלטות קשות שיזכו לאמון הציבור.

כשתאלם תרועת הפסטיבלים, תתפוגג המעטפת הסכרינית של האחדות - בחזרה למציאות הפוליטית: על שעון המנדט של נתניהו יש 18 יום. המאמץ המרכזי בבלפור מתמקד בהקמת ממשלת 59 עם יו"ר ימינה נפתלי בנט ויו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', בהיעדרות או הימנעות של רע"ם, ולו רק לזמן קצר בלבד, כדי להחליף את הממשלה הפריטטית עם כחול לבן. אחרי הצבעה אחת, יהיה כמעט בלתי אפשרי להפיל אותה - שכן יידרש אי-אמון קונסטרוקטיבי של 61 ח"כים שמציגים מועמד אחד בראשות ממשלה אחרת - וקואליציה של תקווה חדשה והרשימה המשותפת, שקלושה לכל הדעות.

את רוב תשומת הלב הפומבית שלו הוא מקדיש לבנט, איתו בילה כבר עשר שעות בשיחות מאז הבחירות, ובשני הצדדים מספרים על חיוביות והתקדמות במשא ומתן. יש הסכמות על קווי יסוד, יש הבנות על תיקים, הפערים לכאורה קטנים. אבל נתניהו לא משוכנע שבנט לא סתם מושך איתו זמן ומוליך אותו שולל. לכן, הוא מנסה לחלץ ממנו הצהרה או התחייבות על כך שלא ילך אחר כך לממשלה עם לפיד.

בנט מסרב, בינתיים, ומגלגל את האחריות לסמוטריץ', ולווטו העיקש שהוא מטיל על כל קומבינה עם רע"ם ומנסור עבאס. הוא, מצדו, ממשיך ומחריף את הצהרותיו, ומגלגל את האחריות ליו"ר תקווה חדשה גדעון סער. בערב יום העצמאות הוא פרסם קריאה נרגשת לו ולנתניהו "להתעלות לגודל הרגע", ולא להפקיד את "מפתחות ילדינו בידי אויבנו", אבל סער לא עושה סימנים שהוא מעונין בפיוס היסטורי.

ללא סימנים של עריקים, הדרך של נתניהו ל-59 תלויה בין מגלגל אחריות אחד למשנהו: כל עוד סמוטריץ' פוסל את רע"ם, גם המו"מ המתקדם לכאורה עם בנט הוא בעצם סרק. וככל שינקפו הימים והמנדט יתקרב חזרה לבית הנשיא, הלחץ על שניהם רק ילך ויתגבר. ואם לא, יחפשו בבלפור סטארטאפ פוליטי חדשני ומקורי, שמטרתו למנוע מהמנדט ליפול בידיים של מישהו אחר.

בדיוק לפני שנתיים, אחרי הבחירות הראשונות, נתניהו פיזר את הכנסת במקום להחזיר את המנדט לנשיא ולהסתכן באיבוד השלטון. הטריק הזה כבר משומש, אבל הוא ישתמש בכל שטיק שיידרש כדי לא לפנות את הכסא. בנט שב ומצהיר שהוא לא ייתן ידו לבחירות חמישיות, כך שהרוב למהלכים קיצוניים מוטל בספק, אבל אין תרחיש או תסריט שלא יעלה על הדעת ב-18 ימים הקרובים. במאמץ של נתניהו לשמור על שלטונו אין פרות קדושות, והכול אפשרי. והדרך לעצמאות מהפלונטר וריפוי המשברים והקרעים - עדיין רחוקה.