סכום מפלצתי מוקדש לשיקום נכי צה"ל. הסיבה לכישלון הטיפול באיציק מקפיאת דם

איציק סעידיאן, שהצית את עצמו בפתח משרדי מחלקת השיקום, נכנס ללב של כולנו. בצדק. המדינה שלחה אותו לתוך שכונת שג'אעיה בנגמ"ש פח מיושן, המדינה צריכה לתת לו מענה מלא למצוקה שנגרמה לו עקב כך.

העינוי שעוברים נפגעי נפש ופוסט-טראומה רבים שחוזרים משדות הקרב אל לילות מבועתים וסיוט מתמשך, הם עובדה. מצד שני, ויש גם צד שני, אין למדינה שום אפשרות לפרוץ את השער ולהכיר בכל מי שטוען שנפגע נפשית. גם כך, הסכום המוקדש לשיקום נכי צה"ל בשנה הוא מפלצתי, ומתנפח במהירות מבהילה. מדובר ביותר מארבעה מיליארד שקלים ב-2010. היום, אני מעריך שמדובר בהרבה יותר.

למה מוציאים את המיליארדים האלה על שיקום? איך יכול להיות שהמדינה מוציאה כחמישה מיליארד שקלים בשנה ובסוף אי אפשר לסייע ללוחם שחזר משג'אעיה? התשובה מקפיאת דם: כי רוב הכסף לא מוקדש לשיקום ולעזרה ללוחמים פצועים אלא לתשלום גמלאות נדיבות והטבות שונות להרבה־הרבה יותר "נכי צה"ל" שנפגעו בתאונות עבודה, תאונות דרכים, מחלות ונסיבות שונות ומשונות שכל קשר בינן לבין הגנה על ישראל דמיוני בהחלט.

שימו לב: על פי נתונים מ-2010, רק 23% מנכי צה"ל הוכרו כנכים בעקבות פעילות מבצעית (מלחמה, אימונים ועוד). 38% לקו במחלות בעת שירותם, 11% נפגעו בתאונות דרכים, 11% בתאונות עבודה, ועוד. צה"ל מעניק זכויות ואחוזי נכות לכל מי שנמצא בשירות, סדיר או קבע, מילואים או עובד צה"ל. יכול אדם להיות עריק מיחידתו, להיכנס לבר, להשתכר, לגנוב מכונית, לנהוג בה שיכור וללא רישיון נהיגה, לעשות תאונת דרכים ועדיין להיות מוכר כנכה צה"ל.

זאת ועוד: סביב העניין הזה משגשגת תעשייה. עורכי דין מפרסמים מודעות בביטאון נכי צה"ל ובהן מתפארים איך סידרו לטבח שטען כי הקריח כתוצאה מטראומה שנגרמה מאזעקה פתאומית, אחוזי נכות. אנשים שלוקים בפסוריאזיס, אסתמה ושאר מרעין בישין במהלך שירותם, הופכים לנכי צה"ל. על כל פוסט-טראומטי שסובל באמת לאחר חוויה קרבית קשה, יש שניים-שלושה ארטיסטים שמנסים לסדר לעצמם קצבה לכל החיים, ולפעמים גם מצליחים.

מה עושים? מקבלים החלטה אמיצה. קובעים קריטריונים שיסמנו את נכי צה"ל האמיתיים, וגם את חללי צה"ל האמיתיים. אלה צריכים לקבל מהמדינה את הכל, כולל הכל, עם תוספות. כל האחרים יכולים לקבל מענה מהסוג שמקבלים כל אזרחי המדינה המבוטחים בביטוח הלאומי. למה זה לא קורה? כי אין לאף אחד אומץ. הוקמו כבר ועדות, הוחלטו החלטות, הומלצו המלצות. כמעט שום דבר לא קרה.

הכי קרובים לזה היינו בהמלצות ועדת גורן ועבודה קשה של ח"כ עפר שלח, נכה צה"ל בעצמו (קצין שנפצע בקרב בלבנון), אבל בסופו של דבר ההמלצות עוקרו ממרב התוכן הנפיץ. למה? כי יש יותר ממאה אלף נכי צה"ל. לכל אחד משפחה בת חמש נפשות בממוצע? האם יש בישראל שר ביטחון או ממשלה שמסוגלים למחוק בקלות כזאת כוח אלקטורלי כזה? זו הסיבה לכך שהנכים הקשים, המיוסרים, האמיתיים, אלה שפירקו את גופם או נפשם למען הגנה עלינו, ממשיכים לסבול. פשוט ואכזרי, אבל זו המציאות.

הטור המלא - היום במעריב