יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני התקיים ברשת: "אף אחד מאיתנו לא בוגד"

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות המתקיים זה 16 שנה, נערך הערב (שלישי) במתכונת מצומצמת וללא קהל, בניגוד לשנים קודמות טרם משבר הקורונה. הטקס התנהל בשידור מקוון משתי במות - האחת בתל אביב והשנייה ברשות הפלסטינית. לדברי המארגנים, בטקס צפו מאות אלפים מרחבי העולם.

קיום הטקס באופן וירטואלי מנע התנגשויות עם מפגיני ימין, שבשנים קודמות התעמתו עם המשתתפים בטקס. במהלך הטקס נאמו ישראלים ופלסטינים, ששכלו את יקירהם במהלך שנות קיום המדינה.

בין הנואמים בטקס היה גילי מייזלר, ששכל את אחיו גיורא במלחמת יום כיפור כשהיה בן 12. גיורא נהג בטנק בחולות סיני, ונעלם מאז הלילה הראשון של המלחמה. בזמן המלחמה חיפשה אותו משפחתו בכל בתי החולים ברחבי המדינה. כשהמלחמה הסתיימה, גיורא לא חזר, ורק לאחר שנתיים אותרה גופתו. "בין אם אני נמצא בטקס בירושלים ובין אם אני כאן, איני בוגד", אמר.

"לא בזכרו של גיורא ולא במדינה. לא אני ולא אף אחד מהמשתתפים שמגיעים או שצופים בטקס מרחוק לא מבקשים לפגוע במשפחות שכולות, שלצערי לא מוכנות להיות כאן". הוא הוסיף כי "אנחנו מבקשים את טובת המדינה כפי שאנו מבינים אותה, וטובת המדינה היא לומר באופן ברור: חלאס לאיבה וברוכה הבאה להידברות והתקווה. כאן, ביום הזה, אני מבקש מכם ודרככם להגיש את הזיכרון המשותף שלי עם גיורא לטובת עולם טוב יותר. בעזרת האובדן והשכול האישי שלי אני מנסה להראות לכל מי שרק מוכן להקשיב שצריך ושאפשר אחרת".

מייזלר ייצג בטקס את פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני יחד עם ליילא אל-שייח, תמר פייקס וקרובים נוספים שאיבדו את יקיריהם. ליילא אל-שייח, בת 43, מהכפר בתיר ליד בית לחם, שכלה את בנה קוסיי לפני 19 שנים. באמצע הלילה התעוררה לקול נשימותיו המואצות, כשסבל מחנק ומקוצר נשימה בעקבות שאיפת גז מדמיע שצה"ל השליך באותו לילה לחצר הביתו.

אל-שייח ניסתה לקחת אותו לבית החולים, אולם הג'יפ הצבאי לא אפשר לה לעבור, עד שקוסיי מת בידיה. "קוסיי כבר לא יגדל, הוא יישאר תינוק ולא יחזור הביתה. לא אזכה לקנות לו חולצה חדשה או אופניים חדשים, הוא לא יילך לבית הספר, לא אקנה לו מחברות ולא אזכה לשמוח לראותו מסיים את לימודיו באוניברסיטה".

היא הוסיפה כי "למרות כל זה לא חיפשתי נקמה, התמקדתי בלשמור על שאר ילדיי. לקחתי את מסר הפיוס והשלום והתחלתי להפיץ אותו בכל מקום, בין שזה בתוך פלסטין, בישראל או אפילו במישור העולמי, במטרה לנסות לשנות את מה שצריך לשנות ולסיים את הכיבוש ששוחק את בני עמי כל יום מחדש ומרחיב את מעגל האלימות. די לעוול ולשנאה, בואו נחיה בפיוס ובשלום עם מי שאנחנו אוהבים".

האחרונה מבין הנואמים, האמנית הפלסטית תמר פייקס, שכלה את אביה במלחמת ששת הימים, כשנהרג על ידי חייל ליגיון ירדני בירושלים. "אנחנו הולכים ומסתבכים וטובעים במעגל של אלימות וכאב ופחד. חלקנו לא יכולים לראות שיש דרך לצאת ממעגל הדמים. אני מאמינה שאפשר: דרך הכרה הדדית, דרך התבוננות מעמיקה בגובה העיניים, דרך מתן שוויון זכויות מלא. אנחנו לא עליונים ולא צודקים יותר. וככל שאנחנו מאמצים דווקא את הפחד ולא את השוויון, אנחנו מגיבים באלימות, ומיום ליום אנחנו נהיים אטומים ורעים יותר, והרוע שלנו מקרין פנימה והחוצה", אמרה פייקס.

במהלך הטקס הופיע גם השחקן האמריקני ריצ'ארד גיר שלקח חלק בטקס ובמסגרתו שלח סרטון וידאו בו אמר "אילו ניתן היה לפתור את הסכסוך במזרח התיכון בדרך אמיתית ולא מלאכותית, בדרך טרנספורמציה אמיתית של אהבה וחמלה, והבנה ומחילה, איזו דוגמה זה יהווה לשאר העולם, לכולנו, לכל כדור הארץ, על איך אפשר לפתור את הסכסוכים האלה שמבוססים על נרטיבים שטחיים של ההיסטוריה ושל הווה. אנחנו יכולים להתבונן עמוק לתוכנו ולמצוא הקשרים במקום אלה השטחיים שעוסקים בפירוד".

אומנים ישראלים ופלסטינים לקחו גם הם חלק בטקס. בין המופיעים היו המוזיקאי עידן טולדנו והזמרת מרים טוקאן, שפתחו את הטקס עם השיר "משאלות". מיד אחריהם הופיעו הזמר דויד ברוזה והשחקנית מירה עווד ששרו יחד את השיר "בלבי". לאחר מכן, הופיעו השחקנית והזמרת הפלסטינית, אמל מורקוס ששרה את השיר "שושן אדום", והזמר יובל מנדלסון ששר את השיר "הר הגולגולת". בסיומו של הטקס הופיעה מקהלת ראנה בה השתתפו נשים ערביות ויהודיות עם השיר חד גדיא.