יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

הם לחמו לצדם בדקות האחרונות לחייהם. מאז הם לא עוזבים אותם

"היה לו אבק ודם על הפנים", נזכר מעוז ברס"ן רועי רוזנר מחטיבת כפיר, שנפל בקרב בעופרת יצוקה. "רק אז הצלפים הבינו שפגעו בכוח שלנו", מספר רס"ן ע' על המבצע שהוביל למותם של לוחמי דובדבן רועי, ניב ולירון. הלוחמים שהיו בקרב נזכרים בחבריהם ומספרים על רגעי הכאב

בווידאו: יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"א - 43 חללים נוספו הנה למניין הנופלים (צילום: ראובן קסטרו, ניב אהרונסון, משרד הביטחון, לע"מ, קונטקט ורויטרס, עריכה: עמית שמחה)

רועי רוזנר הכיר את אשתו שרון בעת שירות החובה הצבאי, דרך חברה משותפת. לזוג התברר כי הם גרים במרחק שלושה רחובות זה מזה. לאחר תקופת חברות של כחמש שנים וחצי, הם התחתנו ונסעו לירח דבש בתאילנד. עם חזרתם מהחופשה נכנס רועי לתפקיד מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד חרוב בחטיבת כפיר. "רועי היה נשוי לי ולפלוגה אותו זמן - כעשרה חודשים בלבד", סיפרה אשתו שרון. ב-8 בינואר 2009 נהרג רס"ן רוזנר במהלך מבצע עופרת יצוקה תוך כדי פעילות מבצעית בעזה.

כתשע שנים קודם לכן לחמו סמ"ר רועי אבן-פילשטיינר, סמ"ר ניב יעקבי וסמ"ר לירון שרביט כתף אל כתף ביחידת דובדבן. הם היו לוחמים ותיקים ומנוסים. תקלה טרגית במהלך מבצע לעצירת המחבל מחמוד אבו הנוד, מי שהוגדר כבכיר המבוקשים ביהודה ושומרון, הובילה לירי דו-צדדי שגרם למותם בפעולה ב-26 באוגוסט 2000.

החיילים שלחמו לצד חבריהם בקרב וליוו אותם למנוחות אחריו, לא ישכחו את רגע הנפילה, את המחשבות באותם רגעים ובימים ובשנים שאחרי. חור קטן של עצבות בלב, שלעולם לא יתמלא מחדש. הדקות האחרונות בחייו של רס"ן רועי רוזנר חקוקות על לוח לבו של חברו ליחידה סא"ל במיל' מעוז שוורץ. כך גם לגבי רס"ן ע' ששירת יחד עם רועי, ניב ולירון בדובדבן, כשאת היחידה פקד אותו אסון. מעוז וע' נושאים את זכרם יום-יום. חזרנו איתם אל סיפורי הלוחמים, חבריהם, שלצדם לחמו ברגעיהם האחרונים.

עוד בוואלה!

יום הזיכרון תשפ"א: מספר חללי מערכות ישראל - 23,928

לכתבה המלאה
"לא אשכח את זה שהלוחמים צועקים 'שמע ישראל' ורועי צועק לכל הפלוגה 'יותר חזק'". רס"ן רועי רוזנר (צילום: באדיבות המשפחה)

רועי רוזנר נפל בגיל 27. הוא נולד בחולון בשנת 1981 לתקוה ועודד, אח ליניב. סא"ל במיל' מעוז שוורץ, אשר משרת כיום כמג"ד 7007 בחטיבה 16, שירת יחד עם רועי כמ"פ בחטיבה. הוא ראה אותו נופל והיה עמו ברגעיו האחרונים, מנסה לשכנע אותו שהכול יהיה בסדר. מאוחר יותר מעוז היה הראשון לספר למשפחתו של רועי את סיפור הנפילה, אותו גם העלה על הכתב במכתב למשפחה.

כשהתחיל מבצע עופרת יצוקה מעוז בכלל הוקפץ בזמן שהיה בלימודים אליהם יצא מטעם הצבא בין תפקידיו כמ"פ לסמג"ד והוקפץ לתפקד כסגן מפקד הגדוד. "הייתי מ"פ יותר ותיק ממנו, הוא הגיע כאשר הייתי שם כבר יותר משנה", מספר מעוז. "היינו ביחסים טובים, לא חברים מאוד קרובים, אבל צעדנו ביחד. כשסיימתי את התפקיד, הפעם הבאה שראיתי את רועי הייתה במבצע עופרת יצוקה", אומר מעוז. "סיפור נפילתו מתחיל ב-23:00. היינו בשטחי כינוס בכיסופים. כולם צבועי פנים ומוכנים לקרב. רועי לוקח את כל הפלוגה, כולם מחובקים במעגל ואני זוכר שרועי ביקש מאחד הלוחמים להקריא את התפילה לפני הקרב. אני לא אשכח את זה שהלוחמים צועקים 'שמע ישראל' ורועי צועק לכל הפלוגה 'יותר חזק'. כל הפלוגה שאגה ביחד 'שמע ישראל' ואז הייתה דממה".

רועי אמר לי 'תדע לך מעוז, זה רגעים שמ"פ מחכה להם להיכנס ולהילחם'". סא"ל מעוז שוורץ במהלך עופרת יצוקה (צילום: דובר צה"ל)

כסמג"ד התבקש מעוז על ידי מפקד הגדוד אילן להתייצב בגדר הגבול כדי לוודא שהגדוד כולו סיים לעבור. "לא אשכח את הפרצופים של החיילים חולפים על פניי. גם רועי היה ביניהם. בירכתי את כולם. דיווחתי לאילן כשהגדוד סיים לעבור. בשלב מסוים הגדוד נעצר ואני צמוד לרועי. הוא היה מאוד מאושר מהכניסה, היה בעננים. כאילו חיכה לזה. רועי אמר לי 'תדע לך מעוז, זה רגעים שמ"פ מחכה להם להיכנס ולהילחם, זו זכות גדולה להיות מ"פ ברגעים כאלה'".

הפלוגה של רועי נכנסה לעומק רצועת עזה. כינויו בקשר היה קודקוד ורסצ'ה. המג"ד ביקש ממעוז לזרז את הכניסה כדי שהחיילים לא יהיו חשופים באור יום. "אני זוכר שאני רואה את רועי, עומד הוא כולו זקוף ליד אחד הבתים ברצועה, מחייך מאוזן לאוזן", מספר מעוז. "אני ניגש אליו ואומר לו 'תפוס מחסה מהר כי כבר ממש מאוחר'. ממש באותה שנייה שאני אומר לו את זה, אני עובר את הפינה של אותו בית ואז אנחנו חוטפים מכת אש כבדה מאחד הבתים הסמוכים. באותם רגעים ארבעה טילי RPG נורו עלינו - אחד פגע בבית אחד, השני פגע ברועי, ועוד שני טילים פגעו בסוללה מאחוריי. הטילים מלווים גם באש מקלעים שנורית לעברנו. באותה שנייה, בזווית העין, אני רואה את רועי נופל".

חיילי צה"ל נכנסים לעזה במהלך עופרת יצוקה (צילום: AP, Sebastian Scheiner)

רועי נפל בנקודה שהייתה חשופה לירי. "יורי שהיה לוחם של רועי, היה שני מטרים ממני, הוא קופץ תחת אש וגורר את רועי למחסה מאחורי המבנה", אומר מעוז, "שני הלוחמים שהיו ליד רועי עפו מהדף הטילים אל המבנה ונפצעו גם. אדם, לוחם שהיה הקשר של רועי, זיהה מאיפה מבצעים עלינו ירי. אני ואדם הולכים לגזע עץ שהיה שם, תופסים מחסה - הוא הראה לי איפה המחבלים והתחלנו לירות לעברם".

באותם רגעים מעוז עלה בקשר מול הסגן של רועי וסיפור לו כי רועי נפגע וכי עליו לתפוס פיקוד. לאחר מכן ביקש עבור הכוח תגבורת וחובש. "אני ניגש לרועי, הוא שוכב על הרצפה. אני מתכופף אליו, כורע ברך, הוא היה מאוד שקט אבל בהכרה", נזכר מעוז, "היה לו אבק ודם על הפנים, עם האצבעות שלי ניקיתי לו את הפנים והעיניים מדם. יורי עשה לו נקודת לחיצה, בדיעבד זה לא היה יעיל כי הפגיעה שלו הייתה פנימית, מערכתית. אלה רגעים שאני לא אשכח אף פעם", אומר מעוז, "רועי מסתכל עלי ואומר לי 'אחי, אני הולך. אני גומר'. תפסתי אותו ואמרתי לו, 'רועי, אתה לא הולך. אתה לא גומר. אני אדאג להוציא אותך מכאן'".

החובש הפלוגתי חצה את השטח תחת אש כדי לטפל ברועי. על פעולה זו קיבל את צל"ש פיקוד דרום. "במקביל, קידמתי טנקים, אמרתי להם איפה הבית של המחבלים שירו עלינו והם השמידו את כל המבנה", ממשיך מעוז. "הגדוד חיסל בקרב הזה תשעה מחבלים, כל מי שהיו שם. הפעלנו גם מסוק קרב כדי לזהות עוד מחבלים ולירות עליהם. חילצנו את רועי החוצה על בסיס טנק שסייע והוא עלה בפינוי מוסק לבית החולים. אבל רועי לא שרד את הדרך. הוא מת בדרך לבית חולים".

אילן המג"ד החליט לא לספר לחיילים שרועי נהרג. "מתישהו בשעות הלילה קיבלנו פקודה לצאת מהרצועה לקראת מבצע נוסף", מספר מעוז, "אילן המג"ד לקח את כל המסייעת, קיבץ אותם אליו וסיפר להם שרועי נהרג. המשפט הבא שלהם היה 'מתי נכנסים שוב?'. למחרת, כשנכנסנו שוב לרצועה, היו ריבים בין החיילים בפלוגה - כולם רצו להיכנס והתווכחו ביניהם, כי לא היה מקום לכולם. לאחר יומיים הכריזו על סוף המערכה. רק אז יכולנו לצאת לנחם את ההורים של רועי ולספר להם את הסיפור. אני זוכר את הצלילות, השקט הנפשי שהיו לו, המבט בינינו. בקרב, לא תמיד אפשר להיפרד מבן אדם. אבל השניות האחרונות שלו נחקקו לי בראש. משהו שבלט מאוד אצל רועי - הוא היה מפקד בדרכי נועם. לא כל מפקד הוא מפקד בדרכי נועם. ככה הוא גם נהרג".

"לאחר יומיים הכריזו על סוף המערכה. רק אז יכולנו לצאת לנחם את ההורים של רועי ולספר להם את הסיפור". סא"ל במיל' מעוז שוורץ (צילום: דובר צה"ל)

"השכול הזה ליווה אותי כל השירות שלי"

רס"ן ע', שירת בשנת 2000 כלוחם ביחידת דובדבן יחד עם סמ"ר רועי אבן-פילשטיינר, סמ"ר ניב יעקבי וסמ"ר לירון שרביט. "רועי היה חבר מאוד קרוב שלי. גרתי בפתח תקווה והוא בהוד השרון. אמא שלו הייתה לוקחת אותי בכל פעם הביתה. ממש אמא שנייה בשבילי. רועי היה בחור שקט מופנם והיינו חברים טובים מאוד", מספר ע', "הייתי בקשר טוב מאוד עם לירון, היינו מדברים לא מעט ונפגשים לא מעט. השכול הזה ליווה אותי כל השירות שלי. ניב היה דוגמן לפני שהגיע לצבא, היינו צוחק על זה הוא החתיך של החבורה, הכריזמטי, בחור כזה מפרסומת, ה'דון ז'ואן' שלנו. מאוד חברותי. היינו חדר צמוד בפלגה".

"בחור שקט מופנם". סמ"ר רועי אבן-פילשטיינר (צילום: דובר צה"ל)

היחידה קיבלה משימה - ללכוד את בכיר מבוקשי הגדה ומפקד הזרוע הצבאית של גדודי עז א-דין אל-קאסם, מחמוד אבו הנוד. איש חמאס שהוביל פיגועי התאבדו שקיפדו את חייהם של עשרות ישראלים. שעת הש' נקבעה ל-26 באוגוסט 2000. הלוחמים הגיעו לכפר עסירה א-שמלייה בנפת שכם, שלפי המידע בו הסתתר.

"הגענו לכפר בעשר בערב. זו הייתה תקלה הראשונה, הגענו יחסית מוקדם", מספר ע', "הכוח שלנו נתקל בשני 'סייענים' של המבוקש שעזרו לו ושחררנו אותם. זה הייתה תקלה שנייה שלנו. הסייענים חזרו לאותו בית והזהירו את המבוקש לגבינו. פתאום הוא בעצמו יוצא מהבית, נותן צרור יריות לעברנו ומתחיל לברוח. באותו שלב אנחנו מתמקמים על הגגות. החמישייה שלי הייתה צריכה לסגור מתחם מסוים. היינו רועי ז"ל, ניב ז"ל ולירון ז"ל, לוחם נוסף ואני. הם שמעו את היריות ועל דעת עצמם עלו עוד קומה".

"היינו צוחק על זה הוא החתיך של החבורה". סמ"ר ניב יעקבי (צילום: דובר צה"ל)

"הצלפים שלנו ידעו שהם לא אמורים לזהות אף אחד מהכוחות שלנו על הגג ובעצם זיהו אנשים עם כלי נשק בלי לדעת שאלו הלוחמים שלנו - ואז הם ירו בהם", ממשיך ע', "המבוקש הצליח לברוח לכיוון שכם. הצלפים שלנו הבינו שהם ירו בחברים שלהם אחרי שעשו סבב בקשר והם לא ענו. רק אז הצלפים מבינים שהם פגעו בכוח שלנו".

"היינו מדברים לא מעט ונפגשים לא מעט". סמ"ר לירון שרביט (צילום: דובר צה"ל)

תקופת טרום האינתיפאדה השנייה הייתה אינטנסיבית ליחידה מבחינת פעילות מבצעית. "ביום הכנה לפני המבצע, אני זוכר שישבתי עם רועי, הוא היה איתי באותו צוות", מספר ע', "ישבנו ביחד באותו יום שהוא נפל. דיברנו לגבי מה התפקיד של כל אחד במבצע. וגם על החששות. עליי הוטל לתפקד כצוות חילוץ ולעלות למעלה אם קורה משהו. באירוע רדפתי אחרי המבוקש אז למזלי לא ראיתי את החברים שלי אחרי ירי הצלפים. ניב ולירון היו בצוות מקביל. זאת הייתה הפעם הראשונה שאיבדתי חברים בקרב".

למחרת האירוע, בשבע בבוקר עלו הלוחמים על הטיולית. "החיילים מהיחידה בכו ואי אפשר היה ליצור קשר עם המשפחות", נזכר ע', "בשש בבוקר אבא שלי שמע על זה ברדיו בדרך לעבודה. זו תקופה שלא היו בה סלולריים כל כך. הלוויה הראשונה הייתה של לירון, ניב ואז רועי, כי הדוד שלו לא הספיק להגיע מחו"ל. לא הצלחנו לדבר באותו יום. היה על זה הרבה רעש תקשורתי, אילנה דיין הגיעה לראיין אותנו בבסיס. בסוף שלושה לוחמים נהרגו על תקלה מקצועית. ללכת לדבר עם המשפחות השכולות - זה מה שהציל אותי. זאת מבחינתי ההתמודדות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully