פעולה רועשת עלולה לגרור את ישראל למלחמה עם איראן. לא בטוח שהיה בזה צורך

הפגיעה בספינה האיראנית סאוויז בים האדום, שלפי דיווחים יוחסה לישראל, מצביעה על שינוי דרמטי במדיניות הפעילות הצבאית מול איראן. התקיפה, שלפי הדיווחים בוצעה על ידי לוחמי שייטת 13, העמיקה את המערכה הימית הגלויה עם טהראן. בשונה מבעבר החשאיות כמעט ונעלמה - ובאותה נשימה, גם היכולת להכחיש את הפעילות.

מבצעי ההתקפה, בה הוצמדו מוקשים לגוף האונייה, שלפי הערכות שייכת למשמרות המהפכה, לא תכננו להטביע אותה. אך מי שצופה בתוצאות התקיפה באזור רואה את ביטול היכולת של איראן להכחיש אותה, ובכך המהלך הופך מבחינת טהראן לאצבע בעין.

ניתן להעריך על בסיס אירועים אחרים שהתרחשו בעבר במזרח התיכון ויוחסו לישראל, שהסעודים והאמריקנים ימהרו להבהיר כי אין הם אחראים על המתקפה. זאת, בניסיון לבטל את האפשרות שתגובת איראן תכוון אליהם. בכך, החשאיות הקריטית למערכה הזו נפגעת, ולכן האצבע מופנית במהרה לעבר ישראל.

אם נביט לאחור אל החודשים האחרונים נגלה כי מעטפת העמימות נפרצה עוד קודם לכן, כשכלי תקשורת זרים דיווחו כי ישראל פגעה במכליות נפט איראניות. מקורות מודיעיניים במזרח התיכון כבר אמרו כי בניגוד לפרסום בוול סטריט ג'ורנל, שהצביע על 12 תקיפות - מדובר בעשרות תקיפות שביצעה ישראל. בתגובה לכך, במהלך מאוד חריג וקיצוני, החליטו האיראנים לפגוע בשני כלי שיט אזרחיים בבעלות ישראלית בים האדום ובאוקיינוס ההודי. זהו תהליך שמוכר לנו היטב מרצועת עזה: תגובה על תגובה.

כך, כשמחשבים את ההשפעה של התקיפה המיוחסת לישראל על אוניית סאוויז, המיועדת בעיקר לפעילות לוגיסטית של משמרות המהפכה, ומוכרת לארגוני הביון באזור, ניתן להשוות את הפעולה לתקיפות עמדת חמאס בגבול רצועת עזה אחרי ירי רקטה. פעולה שמעוררת גיחוך וביקורת בקרב מומחים בתחום.

מומחי ביטחון בישראל טוענים כי לא כך צריך היה להגיב מול משמרות המהפכה האיראניים, שעדיין מחפשים נקמה מרה על חיסול מפקד כוח קודס קאסם סולימאני וההשפלה הגדולה של חיסול אדריכל פרויקט הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה בלב איראן, ובאופן שעד כה הותיר את האירוע כתעלומה.

המערכה הישראלית נגד איראן, שנמשכת כבר עשרות שנים, מבוססת על חשאיות שמאפשרת מרחב הכחשה לשני הצדדים, שיתופי פעולה מודיעיניים ולעתים גם שיתוף פעולה מבצעי, ושילוב דיפלומטיה. אחד ההישגים הנדרשים לקיום המערכה לאורך זמן היא לשמור אותה על אש קטנה, נשלטת ועמוק בצללים כדי לא להיגרר למלחמה שלאף אחד מהצדדים אין בה צורך ומנגד יש בה הרבה מה להפסיד. כולל לישראל בעת הנוכחית.

לפי כלי תקשורת זרים אותה מערכה חשאית נעשית כמעט ורק באמצעות ירי טילים והצמדת מוקשים. המצב המורכב אליו נקלעה איראן לאחר ההתקפות מחייב אותה לתגובה בנוסח "עין תחת עין" - מה שהופך את המצב למלחמה של ממש על נתיבי שיט. עד כה נפגעו שתי ספינות בבעלות ישראלית, וניתן להעריך שהיו ניסיונות שלא צלחו או שסוכלו לפגוע באוניות ישראליות נוספות.

המציאות הביטחונית הזו מחייבת את כלי השיט הישראליים למחשבה מעמיקה, מאחר ונחצו קווים אדומים על ידי האיראנים, מה שמסמן את שינוי המדיניות. שינוי של מצב יסוד.

בהנחה שאכן ישראל היא שאחראית על הטמנת המוקשים בסאוויז, נשאלת השאלה האם הייתה כוונת מכוון להיכנס לעימות ישיר עם האיראנים, באופן שמסכן תחום מאוד רגיש עבור ישראל, ש-98% מהייבוא שלה מגיע מהים?

או, ששרשרת תקלות חמורות ותהליך תכנון לקוי, תוך אי-הבנה של המרחב, הובילו את המדינה למצב הזה. זו שאלה מרכזית בתיאור המציאות, כי במקרה של התקיפות של יעדי טרור בסוריה, שמיוחסות לישראל כמעט כל חודש בשנים האחרונות - יש לצה"ל קלף חזק והוא מערך הגנה אווירי מהטובים בעולם, שיודע לתת ביטוח ברמה גבוהה לעורף הישראלי למקרה של תגובה למתקפות. אך בניגוד לעורף המוגן, הפעולות הרועשות שמיוחסות לישראל בזירה הימית וגלשו כבר מזמן מהצללים לאור השמש - עשויות להעמיד בסכנה אינטרסים לאומיים ורגישים מאוד.

פרט לכך, יש בפעילות הזו גם פוטנציאל לפגוע בלגיטימיות של צה"ל לפגוע בנשק המדויק ובהתבססות האיראנית בסוריה - מאחר ואוניה שידועה לכל כאוניה איראנית, במרחק של כ-2,000 קילומטרים מחופי ישראל, לא מהווה עליה איום ישיר.

כך למעשה נכנסה ישראל בעל כורחה למלחמה פנים מול פנים עם האיראנים, ואם משמרות המהפכה יקבלו "אור ירוק" ממשטר האייתוללות להגיב - תידרש ישראל להגדיר את כללי המשחק מחדש ואולי לגבות מחיר מהצד השני, ולא בהכרח רק במרחב הימי. זאת, כדי להחזיר את המערכה המדוברת לצללים.