נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל השגרירויות ריקות וישראל נפגעת

36 שגרירים מיועדים נמצאים עכשיו כבני ערובה בידיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמסרב להביא את מינויים לאישור הממשלה. דיפלומטים מקצועיים שצברו ניסיון והכשרות של שנים, בארץ ובחו"ל, שמונו על ידי משרד החוץ כבר לפני מספר חודשים לתפקידי מפתח ברחבי העולם, נמצאים בעמדת המתנה. וכמוהם, גם מדיניות-החוץ הישראלית.

ישראל זקוקה לשגרירים חדשים באיחוד האירופי? בקפריסין? בהודו? באוסטרליה? שתחכה. כי נתניהו, לדבריו, לא מעוניין לתת פרס לבני גנץ. למרות ששגרירויות מאוישות ומתפקדות, שמקדמות את האינטרסים של ישראל, הן פרס למדינה, ולא לראש מפלגה כזו או אחרת.

נדמה שאנשי משרד החוץ נתפסים לעתים כנטל, ולא כנכס. וזה לא לגמרי חדש. גם השגרירות בקהיר נותרה מיותמת תקופה ארוכה, לאחר שנתניהו סירב במשך זמן רב לאשר את מינוי אמירה אורון כשגרירה. תפקידים בפריז, מוסקבה, ניו יורק, אוטווה לא אוישו אף הם, ייתכן כדי לאפשר שימוש בהם כקלף פוליטי במידת הצורך.

נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל בהשאירו שגרירויות מרכזיות של ישראל בחו"ל ריקות הוא חוטא לדיפלומטיה ומחליש את מדיניות-החוץ הישראלית. הוא מחזיר לאחור את משרד החוץ, דווקא לאחר שנה שבה מעמדו השתפר.

מאז מינוי אשכנזי כשר חוץ, המשרד זקף גבו במידת מה. המורל של הדיפלומטים עלה, תקציבים נוספו, מספר הנרשמים לקורס צוערים זינק, מינויים מקצועיים בוצעו, וההשפעה המדינית גדלה (למשל, בשיפור היחסים עם אירופה ובתהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב). זאת, למרות המשך ניסיונות למדר את המשרד ולהצר צעדיו.

מדיניות חוץ היא מרכיב קריטי בביטחון הלאומי של ישראל. היא תמיד הייתה, אך הדבר הופך נכון יותר ויותר, וכך משתקף גם מדו"ח מבקר המדינה על מערך החוץ שפורסם ב-2020. מרב הסוגיות שנמצאות לפתחה של ישראל כיום הן בעלות מרכיב מדיני מובהק - הסכם הגרעין איראן, הסכסוך עם הפלסטינים, החקירה בהאג, היחסים עם ממשל ביידן, הנורמליזציה עם מדינות ערב, ועוד.

על מנת שישראל תשיג את יעדיה בזירה הבינלאומית - ולפני כן, עליה להגדיר באופן ברור מהם יעדים אלה - היא זקוקה למשרד חוץ משפיע, שממלא תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות ולא רק ביישומה, שמתוקצב כראוי וזוכה מחדש לסמכויות שהושלו ממנו לטובת משרדים אחרים, שנהנה מהערכה מקצועית. וגם, שהשגרירים שהוא ממנה לא נתקעים לבסוף בארץ, שלא בגלל מגבלות הקורונה.

פעלתנות דיפלומטית אישית של ראש ממשלה אינה תחליף לעבודה מדינית מתמשכת, מקצועית ומאומצת. גם בארצות הברית הבינו זאת. בתקופת טראמפ הוחלש משמעותית מעמד מחלקת המדינה, בתהליך דומה לזה שעבר על משרד החוץ הישראלי. חודש לאחר כניסתו לתפקיד, כבר הכריז ביידן כי "הדיפלומטיה חוזרת לעמוד במרכז מדיניות-החוץ שלנו", והתניע תהליך להעצמת שירות החוץ.

גם בתקופת אובמה חוותה הדיפלומטיה האמריקאית קשיים שמוכרים ממחוזותינו. הסנאט הרפובליקאי סירב ב-2014 לאשר מינויים של 43 שגרירים חדשים, בגלל יריבות פוליטית עם הממשל. "אנחנו לא יכולים להנהיג, אם אנחנו לא נוכחים בשטח", אמר אז מזכיר המדינה ג'ון קרי, והוסיף ש"דיפלומטיה טובה לא קושרת יד אחת מאחורי הגב".

הדבר נכון גם אצלנו. הגיע הזמן לשחרר את הכבלים מעל ידי הדיפלומטיה הישראלית. לתת לאנשי מערך החוץ למלא את מלאכתם, למצות את הפוטנציאל המקצועי שלהם, לבנות קשרים, לייצר ולמנף הזדמנויות, לפתוח דלתות, לעודד דיאלוג, להשיג הסכמים, ולקדם שלום.

עיכוב מינוי השגרירים משמש תזכורת לנושאים ונותנים על הרכב הממשלה הבאה, שמשרד החוץ צריך להיות יותר מתחנת המתנה לראש ממשלה מיועד שמחכה לתורו ברוטציה. כהונה כשר חוץ היא שליחות לאומית, וחשוב להפקידה בידיים מתאימות ומחויבות. ועד שתורכב ממשלה שכזו, יש לאשר במהירות את מינוי השגרירים ולתת לדיפלומטיה הישראלית להמשיך לחתור קדימה.

ד"ר נמרוד גורן הוא ראש מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ומרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.