מרינה בסביץ' הייתה בת 16 כשהצבא הגרמני פלש לברית המועצות והגיע עד לעיר מגוריה מינסק, בדרכו ליישום תכנית ההשמדה ההמונית ותחילתו של "הפתרון הסופי של שאלת היהודים".
מרינה הצליחה להימלט מאימת הנאצים. למרות גילה הצעיר היא התנדבה לכוחות הצבא האדום והשתתפה בקרבות מלחמת העולם השנייה, אוחזת ביד אחת ברובה "קרבין" ובידה השנייה בובת-בד קטנה שהספיקה להחביא מתחת לחולצה בעת מנוסתה.
כששרדה את המלחמה, מרינה האמינה כי הבובה היא הקמע שהגן עליה. מאז ובמשך 80 שנה, היא אוספת בובות בדמות הקמע ושומרת אותן במזנון עץ עם דלת זכוכית בסלון ביתה. בשבוע שעבר, לאחר שנודע לה כי הנושא השנתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה הוא 80 שנה לפלישה הגרמנית לברית המועצות, מרינה החליטה שהגיע הזמן להיפרד מאוסף הבובות ולתרום אותו למוזיאון השואה בעיר מגוריה, נוף הגליל. "אני כבר בת 96", סיפרה בהתרגשות, "הגיע הזמן שהקמע ישמור על זיכרון שואת יהודי ברית המועצות".
מרינה, כמו רבים מניצולי השואה שעלו מחבר מדינות העמים, חיה בתחושה שזיכרון הזוועה של יהודי ברית המועצות לא מוכר דיו בשיח הציבורי על השואה. תחת השלטון הקומוניסטי לא קיבלה שואת יהודי ברית המועצות ביטוי פומבי, למרות שבמקומות רבים יהודים פעלו להנצחתה. מסך הברזל של הגוש הסובייטי מנע גישה למקומות הרצח, לקולם של אלו שראו ושרדו וכן למחקר מקיף ולמידע מבוסס.
לקריאה נוספת:
גם לאחר העלייה ההמונית של יהודי ברית המועצות לארץ, בשנות ה-90, הזיכרון הקולקטיבי התמקד בנרטיב הניצחון על גרמניה הנאצית שצוין באירועים לציון 9 במאי, יום סיום מלחמת העולם השנייה באירופה, יום שהיטיב להצטלם בתהלוכות הווטרנים הלבושים במדי הצבא האדום ומקושטים באותות הגבורה. בשל מיעוט תיעוד מוחשי של סרטונים ותמונות מזירת הרצח (לא ניתן היה להנפיק אותם תחת השלטון הסובייטי), עד היום רבים אינם מודעים למספר העצום - 2.7 מיליון יהודים מתוך ששת המיליונים - שנספו בהשמדה ההמונית בשטחי ברית המועצות ובשטחים שנכבשו על ידה ב-1939.
החלחול אל התודעה הציבורית עדיין איטי
בשנים האחרונות נעשתה, בהובלת יד ושם, עבודה רבה בתמיכת קרנות ונדבנים בתחום המחקר וההוראה של שואת יהודי ברית המועצות. בין היתר הוקם במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם מרכז לחקר שואת יהודי ברית המועצות על שם משה מירלשווילי. לצד זאת, החל עיסוק בנושא גם במעגלים שונים, כך לדוגמה בסרטו "שומרי הזיכרון" ניסה הבמאי בוריס מפציר להנגיש לציבור הישראלי את החלק הנשכח בפאזל ההיסטורי ולהראות כיצד כמעט מחצית מקורבנות השואה נספו בשטחי ברית המועצות - לא במחנות השמדה, לא בתאי גזים, אבל בשיטות אכזריות ביותר, ברציחות פנים אל פנים, ותוך שימוש במעשי הונאה מתוחכמים שהביאו את היהודים להתייצב במקומות הריכוז משם רבים מהם נלקחו במסע רגלי אל בורות ההריגה.
השלטון הקומוניסטי העדיף להעצים את נרטיב הניצחון על פני מראות הרצח ההמוני והשיטתי של יהודי ברית המועצות, שהיה תחילתו של "הפתרון הסופי". הגבורה הפטריוטית ב"מלחמת המולדת הגדולה", העוצמה הצבאית והניצחון האידיאולוגי היו הדגלים שבהם נופפו - ובהם לא יוחד מקום לגורל היהודי הנורא. במשך שנים רבות הארכיונים הסובייטים שעסקו במלחמה לא היו פתוחים לחוקרי השואה, וכך תרמו להשתקתה.
לשואה בחלק הזה של העולם כמעט ולא היה שם ולא הייתה יד במשך תקופה ארוכה. השינוי החל לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, רק אז הקולות והמידע החלו לצוף אל פני השטח, המחקר התפתח מאוד, אך החלחול אל התודעה הציבורית עדיין איטי. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה שנציין השבוע, במלאות 80 שנה לתחילת השמדה ההמונית, היא תעמוד במרכז הזיכרון הלאומי. רגע לפני שהניצולים שהגיעו לארץ בשנות ה-90 מתקרבים לגיל 100 והולכים מאתנו, ננציח את סיפור גבורתם - לעולם לא מאוחר מדי לזכור.
רונן פלוט הוא מ"מ יו"ר יד ושם