"היום בשעה חמש אחר הצהרים התקיימה בחדר האוכל חגיגת חנוכה, ובתכניתה הצגה של היתומים עם הדלקת נרות חנוכה, הבלטת ערכו ההיסטורי של החג. מנהל בית היתומים, מר ברנהארד הארט, פתח את החגיגה והקדים בברכה את האורחים המוזמנים, בראש ובראשונה את מר משה כ"ץ, סגן נשיא הוועד, ואת כל חברי ההנהלה של המושבה... אחרי ההצגה הנ"ל באו שירי מקהלה ומחולות בביצוע היתומים ובניצוחו של החזן מר משה סולומון. המופע הסתיים בתרגילי התעמלות, בביצועם של כמה ילדים".
חגיגת חג החנוכה המתוארת נערכה בדצמבר 1943, בבית היתומים שהוקם בגטו בכפר דז'ורין שבאוקראינה, ואת הדברים כתב מנהל המקום דב הארט. כתיבתו היומיומית, יחד עם עדויות נוספות, מלמדות על הניסיון לתת תחושה של נורמליות בתנאים בלתי אפשריים, בין היתר באמצעות לימודים ואירועי תרבות. את הפעילות בבית היתומים תיאר הארט בקפדנות עד כדי כך שגם כשלא קרה דבר - נהג לציין כי לא חל כל שינוי.
דז'ורין נכבשה על ידי הכוחות הרומנים הגרמנים ב-1941 והיתה בזמן המלחמה חלק מאזור הנקרא טרנסניסטריה, אז הוקם בה גטו שהופנו אליו יהודים מהאזור. מהעדויות עולה כי בגטו הוקמו הנהלה ושורת מוסדות שנועדו לסייע לחיי התושבים - חלקם מקומיים וחלקם מגורשים מאזורים אחרים. בין היתר, יוסדו קואופרטיב שבמסגרתו הוקם בית תמחוי, וכן משטרה, בית דין ובית חולים. כספים להקמת השירותים השונים ותרומות של בגדים הגיעו, לפי העדויות, בעיקר מבוקרשט.
עוד בוואלה!
בית ספר דווקא לא הוקם בגטו. "זה לא היה בשל חוסר בכוח אדם מקצועי", אמר הארט בעדות ל"יד ושם", אלא מפני שאנשי המקצוע הצעירים נשלחו לא פעם למחנות עבודה. אך עבור הילדים הרבים שאיבדו את הוריהם או שלא יכלו לגדל אותם - הוחלט ב-1943 להקים בית יתומים. הוא הוקם "באיחור רב", אומר הארט, שהגיע גם הוא לדז'ורין יחד עם אשתו, בתו ובני משפחה נוספים, לאחר שגורשו ממקום מגוריהם בעיר רדאוץ'.
עם הרעיון להקמת בית היתומים, הארט התבקש לעמוד בראשו. אמנם הוא לא היה איש חינוך, אלא משפטן בן 34 באותם ימים, אך החליט לקחת על עצמו את המשימה המורכבת. הוא סיפר כי מצא מבנה מתאים על ראש אחת הגבעות, שככל הנראה שימש קודם לכן כמוסד חינוך. "ארגנתי צוות קודם כל של מחנכים, וגם של עובדות מטבח. ארגנתי צוות מורים שעזרו בלימודים, שלצערי התחלף מדי פעם ופעם מפני שנלקחו לעבודה ונשלחו לצד הגרמני. חלק חזרו, וחלק לא", תיאר כיצד גייס אנשי צוות. דוגמה לכך ניתן לראות ביומנו, בו תיאר באחד הימים כי המזכיר יצחק שפירא ושלושה מהמחנכים "נחטפו לעבודות כפייה", ועל כן הפיקוח על הבנים הועבר לאחד היתומים המבוגרים יותר. כמה ימים אחרי כן, ארבעתם חזרו.
"בית היתומים נפתח עם חגיגה, עם צילומים של הילדים לפני שהחליפו את הלבוש", סיפר בעדותו, וביומנו תואר האירוע שנערך לחנוכת המקום ב-24 באוקטובר 1943 באופן מפורט. "היום התקיים בבניין בית היתומים חנוכתו החגיגית של מוסד זה, בנוכחותם של חברי הוועד, הרבנים, מנהלי השירותים השונים של המושבה וקהל רב. היתומים המאוכסנים במוסד הוצבו מול הבמה כשהם מוקפים גברות מקרב ועד הסעד. החגיגה נפתחה בפרק תהילים מפי החזן משה סולומון, בליווי אקורדיון וכינור... עם תום החגיגה ביקרו הנוכחים במוסד וחזו בחלוקת מנות ארוחת הערב לילדים". את הדברים הוא כתב ברומנית ובאוקראינית, ולאחר המלחמה הם תורגמו לעברית, ונשמרו אצל משה סולומון ששימש כמורה למוזיקה וניצח על מקהלת בית היתומים. בני משפחתו העבירו אותם ל"יד ושם".
על אף שהמוסד פעל כחצי שנה בלבד, הוא היווה מקום מוגן עבור עשרות ילדים שנותרו ללא הורים והגיעו לגטו אחרי תלאות ארוכות. הילדים לרוב התגלגלו בדרכים במשך זמן ארוך, למדו למצוא מקומות לינה בשטח ולקבץ נדבות. מהכרטיסיות שהוכנו בבית היתומים, ניתן ללמוד בין היתר על גילם של הילדים, הוריהם, מצבם הבריאותי, השכלתם ואף תכונות האופי שלהם. כך למשל, ילד אחד ברשימות תואר כצייתן וקצת עצל, וילדה אחרת תוארה כנוחה לחינוך וצייתנית.
לצד זה, יזם הארט גם פרויקט שבמסגרתו כמה מהילדים תיארו את שעברו עד הגעתם למוסד, כשאיש החינוך דב כ"ץ היה אחראי והנחה אותם בכתיבת החיבורים. כך למשל עולה כי אחת הילדות, רוזה גלר, תיארה את החיים הקשים שלה ושל משפחתה מ-1941 ועד 1944 - חיים שכללו אלימות, מחלות וכן את מות אביה. ועל על ההגעה למקום כתבה כי "נתנו לנו הורים... מודה לוועד ומאחלת לחבריו שאלוהים ישלם להם כמעשיהם אשר גמלו ליתומים האומללים".
ילדה נוספת שהגיעה לבית היתומים היתה שפרינצה זיצר, שנולדה בבריצ'ן בשנת 1934, ומתוארת בכרטיסייה כ"פקחית וערנית". מסיפורה ניתן ללמוד כי הארט פעל אקטיבית על מנת להביא את היתומים ולא חיכה שיגיעו בעצמם. כשהיתה בערך בת 6, עזבה שפרינצה יחד עם אחיה הובה ואשתו את הבית. "שכבתי במחסן ופתאום אני רואה שאח שלי נוסע ולא לקח אותי. גם אני רציתי לטייל, לא הבנתי למה הוא נוסע. רצתי אחרי העגלה שלו כמה ק"מ וגיסתי ראתה שאני רצה", היא מספרת בשיחה עם וואלה!. היא לא ידעה שמרגע זה כבר לא תראה את הוריה ושהגרמנים מתקרבים לאזור, אלא רק רצתה להצטרף לאחיה לנסיעה. היא מספרת כי בשלב מסוים אחיה ראה אנשים מהעיר שלהם וניסה להבין מה עלה בגורל הוריהם. "לא חשבנו שהגרמנים והרומנים באים והורגים. הלכנו ברגל לחפש את ההורים שלנו. אני לא בכיתי, אני לא הבנתי מה קורה, אבל אח שלי כל הזמן בכה", ואחרי כן נודע לה כי הם נהרגו.
תחילה זיצר היתה עוד עם בני משפחתה, אך בשלב מסוים אבדה ביער, ולמדה איך לשרוד. "לא ידעתי איך לצאת מהיער, אח שלי חיפש אותי אבל הוא לא מצא אותי וככה נשארתי לבד בלי משפחה, בלי אף אחד", היא מתארת ומספרת כי במשך חודשים חיה מהיד לפה תוך שהיא נעזרת באנשים אחרים כדי לקבל אוכל. כשהגיעה בשלב מסוים לעיר מוגילב, הצטלבה דרכה עם אחיה בחזרה, והם הובלו יחד עם יהודים אחרים למחנה בפצ'יורה. "זרקו אותנו ממש מהרכבת, אח שלי לא נתן לי לזוז מהיד שלו. אח שלי היה מבוגר". יחד עם ילדים אחרים היא הצליחה לברוח, והגיעה עם ילד נוסף לדז'ורין.
"נכנסנו לעיר דז'ורין, עיר קטנה, ופתאום באה משטרה. חשבנו שזהו, זהו הסוף שלנו. אבל לא. השוטר אמר לנו ביידיש 'אל תברחו, אני לא עושה לכם שום דבר. אני רוצה לעזור לכם'. אז הוא אמר 'לא לדבר איתי, אני הולך קדימה, ואתם הולכים אחריי'. ככה זה היה", אותו שוטר סייע להם למצוא מקום לינה, שם התבקשה לקבץ נדבות על מנת לקבל אוכל - וכך עשתה. באחד הימים היא מתארת כי הגיע אדם לבית שבו התגוררה לקנות קרשים. "אני הייתי הכי קטנה שם. בא לבית אדם גבוה ויפה, והוא ראה איך אני עוזרת לכל אחד, אני קטנה אבל עוזרת לכל אחד", היא אומרת ומתארת כי ביקש ממנה לסחוב כמה קרשים לביתה עבור תשלום. "הוא נתן לי קצת קרשים, חבילה לא קטנה אבל אני לקחתי. והוא אמר איפה הוא גר. הלכתי לשם, נכנסתי לשם לבית הזה. ושם פגשה אותי אשתו והבת שלו. והיא נתנה לי חתיכה של לחם. ואני בלעתי את חתיכת הלחם הזה", היא מתארת. "והוא בא ואמר לי 'מיידלה, פותחים בית יתומים ואני רוצה לקחת אותך לשם. את נקייה, את חרוצה, ואני רוצה לקחת אותך לשם'". אותו איש היה דב הארט.
אמנם חששה ללכת לשם, אך השתכנעה לבסוף ולא הצטערה על ההחלטה. "נכנסתי לבית יתומים, ובאמת היה טוב, והיה כשר. בשבת בא גוי לעשות לנו אוכל חם. חילקו שם דברים לכל אחד, נתנו בגדים יפים לכולם. היו שם הרבה ילדים", היא אומרת. היא מספרת כי כבר לא היתה צריכה לדאוג לאוכל, ואיך גם שם קינאו אחד בשני. "גם שם היה שמי שקרוב אוכל יותר. ואיזה יום הם חילקו את הנעליים, נתנו לנו להחליף, ולי נתנו סוודר, שמלה ונתנו לי נעלי בית. היה מאוד טוב בבית יתומים, אבל לא היינו שם הרבה זמן. אני רואה שלכולם נתנו דברים יותר יפים. אני הייתי קצת חוצפנית ואמרתי להם 'למה חייקה מקבלת נעלים כאלה, ואני מקבלת כאלה'", סיפרה ועוד הוסיפה איך לילד אחר נתנה סוודר נוסף שהיה לה. הלימודים במקום היו מיועדים לילדים גדולים יותר לדבריה, אך היא מתארת כי הצליחה ללמוד מהשיעורים של אחרים.
על אף התנאים הקשים, דאגו במקום לנסות ולהפיח שמחת חיים בקרב הילדים והצוות, ובין היתר, נערכו במקום גם אירועים ומסיבות. "היו הרצאות לימוד לילדים, חיי תרבות, עשו חגיגות, הצגות ועל טהרת הציונות", שיתף הארט בעדותו. "החגיגות היו ציוניות, הכל נגמר עם 'התקווה'. זה לא היה מן השכל לעשות את זה, אבל לא חשבתי על זה. זה היה שטות לעשות את זה", אמר, וציין כי הרומנים לא התערבו בנעשה במקום, למעט כשהגיעו לגייס צעירים לעבודות. זיצר, שהגיעה מבית דתי, זוכרת במיוחד את השבתות. "בימי שישי ברכנו, שרנו, רקדנו, אני הייתי אוהבת לרקוד ולשיר, וידעתי את כל הברכות".
ולצד זה, מהיומנים אפשר להבין כי נושא המשמעת היה חשוב במקום. כך למשל, תואר באחד הימים כי על כמה מהילדים, ובהם שפרינצה זיצר, הוטל עונש לאחר שהרעישו בלילה והתעמתו. במקרה חמור יותר נכתב כי אחד הילדים הפר משמעת והתנהג באופן לא מוסרי והוחלט לגרשו. אך מכיוון שביקש סליחה והתחייב לשנות את התנהגותו "ניתנה לו חנינה". אך הובהר לו כי אם שוב יפר משמעת יגורש.
בפברואר הוצא צו שקבע כי כי על חלק מהילדים לשוב לרומניה. "התקיימה חגיגת פרידה לכבוד היתומים היוצאים באולם המזנון 'בריל', עם תכנית מגוונת: שירי מקהלה, מחולות, והצגת מחזה. עם תום המופע, אותו פתח מנהל בית היתומים, נאם מר משה כ"ץ, סגן יו"ר הוועד, והדגיש את המאמצים שנעשו למען החזקת המוסד. אחריו נאם מר ב. הארט, מנהל בית היתומים, הוא הביע דברי תודה לנאספים, למבצעי התכנית, ולאנשי הוועד על דאגתם למען היתומים. את דבריו סיים בברכת פרידה מופנית ליתומים העומדים לשוב למולדת", תיאר הארט ביומנו ב-15 בפברואר.
אחת מאלו שנשלחו בחזרה היתה זיצר, שמסיפורה ניתן ללמוד כי גם המסע הביתה היה פעמים רבות ארוך ומורכב. חלק מהילדים חזרו לבני משפחותיהם, ואחרים נשלחו לבתי יתומים או אומצו. זיצר הגיעה לעיר מוגילב ומשם נסעה ברכבת ליאשי ברומניה. יחד עם ילדים נוספים, הגיעה לבית יתומים בביזאו, וכשהתקרבו הרוסים - חלק מהילדים נמלטו והגיעו לבוקרשט. אחרי ששהתה שם אצל אחת המשפחות, נשלחה לבסוף לבית יתומים באודסה. "כמעט כל שבוע בא מישהו מהמשפחות לקחת את הילד שהיו, והיו הרבה שאין להם הורים. ואני הייתי קטנה ולא באו ובכיתי", היא תיארה. עד שיום אחד לפתע הגיעה אישה שחיפשה אותה, ורק לאחר שהזכירה בפניה את אחת מאחיותיה - זיצר האמינה לה. משם היא חזרה למקום ילדותה בריצ'ן, שם גם הכירה את יחיאל בעלה, וכמה שנים לאחר מכן הם עלו לישראל יחד עם ילדיהם. היא חיה איתו 56 שנה עד שנפטר.
אמנם הצבא האדום שחרר את דז'ורין במרץ, אך בית היתומים המשיך לפעול כחודשיים נוספים, עד שנסגר במאי 1944. ב-1 במאי עוד הספיקו לחגוג במוסד ו"הילדים קיבלו מנות כפל של בשר וממתקים". הארט התגאה בשבחים שקיבל על אופן ניהול המקום, כך למשל נכתב על ביקור של הצלב האדום כי "הביעו את סיפוקם מהמצב במקום, וציינו שהמוסד במצב בסדר גמור לעומת מוסדות אחרים שביקרו בהם". וכן, תיאר כיצד הילדים שהגיעו מבית היתומים שלו היו היחידים שלא קפצו על האוכל כשהגיעו למוגילב, משום שדאגו להם גם מבחינת חינוך וגם מבחינת מזון.
על מסירותו לילדים אפשר היה ללמוד גם לאחר שנסגר המקום. בתו ברניס הארט רש תיארה בעדותה ל"יד ושם" כיצד החליט לקחת איתו שני ילדים שנותרו בעיירה סמוכה שרגורוד ללא קרובים או חלופה. "אבא שלי אמר שאין לו שום מצפון להשאיר הוא לא יכל להשאיר את שני הילדים", היא מספרת ומתארת כיצד "סחב את הילדה הקטנה על הגב מפני שהיא לא יכלה ללכת, הילד עוד הלך. הגיע אלינו במצב שקשה לתאר אותו, עם פצעים בכל הראש, עם כינים, פצעים בגוף מורעבים ורזים מאוד. ואמא שלי התחילה לטפל בהם, לנקות אותם להלביש אותם". הם יצאו לדרך לכיוון בסרביה ושני הילדים הועברו לג'וינט ולבית יתומים ולבסוף עלו לישראל. משפחת הארט הצליחה לחזור ב-1946 לרדאוץ' וכשנתיים אחרי עלתה לישראל.