שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון גונן, בחרה לפתוח פסק דין שנתנה השבוע דווקא בציטוט מספרו של ויקטור הוגו, "עלובי החיים". "החיים, המצוקה, הבידוד, העוני הינם שדות קרב הניחנים בגיבורים משלהם; גיבורים אלמונים, אך לעיתים דגולים יותר ממצביאים מהוללים", כתב הוגו ב-1862 בצרפת.
והנה, השבוע, זיהתה השופטת את אותה גיבורה משדות הקרב של העוני באינגה אורן - אם חד הורית שמגדלת שתי בנות, ומשרד השיכון החליט לשלול ממנה את זכאותה לסיוע בשכר דירה. החלטת המשרד התבססה על דוח של חוקר פרטי שביקר בביתה של אורן ומצא שהכנסתה חורגת מהרף לקבלת סיוע, וזאת בשל סיוע כספי שהיא מקבלת ממשפחתה. עוד צוין בדוח כי הדירה נמצאת בשכונה יקרה יחסית והיא שמורה ומטופחת וכי גברת אורן "אינה משדרת מצוקה".
השאלה המעשית שעמדה בפני בית המשפט הייתה אם יש להכיר בתמיכה כספית מהמשפחה הקרובה כהכנסה. אבל עוד לפני שמגיעים לשורה התחתונה, כדאי להתעכב על הניסיון הרגיש של פסק הדין לצאת מסבך הנהלים של משרד השיכון, ולתאר מה זה להיות עני בישראל.
אחת הנקודות המרכזית עליהן מצביעה אגמון גונן היא "חוסר האמון הכמעט מובנה" של הרשויות כלפי אנשים שחיים בעוני. ובמילים פחות מכובסות: העובדה שהרשויות מתייחסות למקבלי קצבאות כמעט אוטומטית כרמאים, מקשה עליהם לממש זכויות שמגיעות להן על פי חוק.
"מדוח החוקר עצמו עולה חוסר האמון כלפי העותרת", נכתב בפסק הדין. "החוקר מציין כי 'אין התאמה בין הצהרותיה לבין רמת החיים אותה מנהלת. הנבדקת מתגוררת באזור יוקרתי בצפון תל אביב, ביתה מסודר היטב - לא ניכרת מצוקה'. גישה זו, של חוסר אמון היא שעמדה גם בבסיס דחיית בקשתה של גברת אורן. היינו, כיוון שהעותרת מנסה לאפשר לבנותיה, בעיקר לאור קשייה של אחת מהן, סביבה חברתית הולמת בשכונה טובה, ושומרת על דירה מטופחת ומסודרת, לא ייתכן כי הכנסותיה עומדות ברף הנטען".
"אני סבורה כי בראש ובראשונה יש לשנות את הגישה", כתבה השופטת. "מרגע שכתב החוקר כי בדירה 'לא ניכרת מצוקה', משרד השיכון החל להתייחס לעותרת כמי שמנסה להטעות, מבלי להתייחס לטענותיה ולמסמכים שהגישה. בכך יש גם סטריאוטיפיזציה של העוני - החיים בעוני חיים בדירה מוזנחת. ומה על העותרת לעשות כדי שיאמינו לה? להזניח את דירתה?".
חוסר האמון הזה הוא מה שמלכתחילה גורם למשרד השיכון להפעיל חוקרים פרטיים נגד אמהות חד הוריות. אגמון גונן גם סבורה שלשיטה הזו יש השלכות הרסניות על חייהן של האוכלוסיות המוחלשות. "החקירות הפולשניות גורמות נזק גם ביצירת חוסר אמון בין האנשים החיים בעוני לסביבתם הקרובה", כתבה.
אגב, בבית המשפט התברר כי דווקא משרד השיכון לא הצדיק את האמון שניתן בו. אותו דוח של החוקר הפרטי הוגש לבית המשפט פעמיים, כאשר נכתבו עליו תאריכים שונים והערות שונות בכתב יד, כאילו מדובר בדוח חדש. השופטת הורתה למשרד השיכון לבדוק את ההתנהלות הזו. אבל זה, כאמור, לא לב העניין.
"אין להעניש את העותרת על כך שהיא מנסה לשדר נורמליות"
השופטת אגמון גונן כתבה כי בליבת כבוד האדם, מצויה יכולת הבחירה של האדם לעצב את חייו. "בהחלט ייתכן כי העותרת בחרה לגור בשכונה מבוססת, כדי לדאוג לחינוך טוב יותר וסביבה חברתית טובה יותר לבנותיה, ולהצטמצם בתחומים אחרים", כתבה. "כך עולה מהערעורים שהגישה ובעיקר מההתייחסות לקשיים שחווה אחת מבנותיה ומחייבים אותה להתגורר באזור בו היא גרה. אין להעניש את העותרת על כך שהיא מנסה לשדר נורמליות ושומרת על דירה מטופחת ומסודרת שאינה משדרת מצוקה. זה העולם הוא היא רוצה לגדל את בנותיה".
ובסופו של דבר, ישנה גם השורה התחתונה. החוקר טען כי אורן סיפרה לו שהיא מקבלת ממשפחתה תמיכה חודשית בסך 3,000 שקלים, והיא העבירה אותה מעבר לרף המזכה בסיוע בשכר דירה. היא הכחישה וטענה שמדובר בסכום חד פעמי, אך השאלה הייתה האם משרד השיכון בכלל צריך להתחשב בתמיכה משפחתית כזו בחישוב ההכנסה.
בנוהל משרד השיכון מפורטים סוגי ההכנסות שיש להתחשב בהן בעת חישוב ההכנסה - כמו פנסיה, משכורת ודמי מזונות, וכן מקורות הכנסה שאין להכניס לחישוב, כמו קצבאות שונות ודמי הבראה. תמיכה משפחתית לא מופיעה באף אחת משתי הקטגוריות - ולכן השאלה הגיעה לבית המשפט.
השופטת ציינה, כפי שנקבע כבר בעבר, כי הזכות לקיום בכבוד נובעת ישירות מהזכות החוקתית לכבוד האדם. אלא שהמדינה לא הגדירה בחקיקה, או אפילו בתקנות, מהו הרף לקיום כזה. ההסדר כולו נקבע, בעניין זה, בנהלים פנימיים של משרד השיכון.
"אין זה ראוי לשלול את זכאותה של גברת אורן לסיוע בשכר דירה בטענה כי הסיוע המשפחתי הניתן לה מעלה אותה מעל רף הקיום האנושי בכבוד שעל המדינה לספק, כשהמדינה טרם הגדירה מדד לקיום בכבוד שעל פיו תיבחן המספיקות של הקצבאות השונות המתקבלות לעמידה בסף של קיום מינימלי בכבוד", קבעה השופטת. "הגיע הזמן שהמדינה תגדיר מדד לקיום אנושי בכבוד". היא הורתה למשרד השיכון לשלם לאורן את סכום הסיוע שנשלל ממנה.
עובדות כסוג של אקטיביזם
בעוד המחוזי בתל אביב עסק בקיום מינימלי בכבוד, בג"ץ עסק השבוע בזווית אחרת של כבוד יסוד חוק האדם וחירותו, וליתר דיוק בסעיף 6 לחוק שקובע כי כל אדם חופשי לצאת מישראל, וכל אזרח ישראלי הנמצא בחו"ל זכאי להיכנס לארץ.
בשל המאבק בקורונה, החליטה הממשלה תחילה לסגור את השמיים כמעט לחלוטין, ולאחר מכן העלתה את מספר הנכנסים המותר ל-3,000 ביום. מי שרוצה לצאת מהארץ עדיין נאלץ לעבור ועדת חריגים. המגבלות נולדו משום שהממשלה הבינה שהיא לא מצליחה לאכוף כמו שצריך את חובת הבידוד על מי שחוזר מחו"ל.
בג"ץ קבע השבוע שהמגבלות הללו אינן חוקתיות, והורה לא להאריכן לאחר שייפקעו מחר (שבת) בערב, מה שגרר כמובן את המתקפות הרגילות נגד "האקטיביזם השיפוטי". אלא שבעצם לא מדובר בהחלטה אקטיביסטית. אפשר היה להבין את המתקפות אם בג"ץ היה פוסל את החוק של הכנסת שהסמיך את הממשלה להגביל את הכניסה והיציאה מישראל, אבל זה אפילו לא היה על הפרק. מה שנפסל הוא התקנות שהתקינה הממשלה, שפגעו בצורה קיצונית מאד בזכות יסוד שחוקקה הכנסת.
יותר מזה, בדיון התברר שהממשלה אפילו לא בדקה לאחר שהוציאה לפועל את המגבלות כמה ישראלים נתקעו בחו"ל בגלל החלטה, כך שלא היה לה מושג כמה אזרחים נפגעו מהמגבלה. הפגיעה הזו כמובן מתעצמת ככל שמתקרבים לבחירות, כאשר עשויה להיפגע גם זכות היסוד הדמוקרטית להצביע. האם זו דרך ראויה לקבל החלטה שפוגעת בזכות שמוגנת באופן מפורש בחוק יסוד? סקר כזה נערך רק בימים האחרונים, ממש לפני הכרעת בג"ץ, בעקבות דרישה מפורשת של השופטים.
ואחרי כל זה, צריך לזכור שבג"ץ אפילו לא ביטל את המגבלות שהטילה הממשלה. הוא רק קבע שלא ניתן יהיה להאריך אותן בנוסח הנוכחי מעבר לתאריך פקיעת התוקף שלהן במוצ"ש, ושאם הממשלה תרצה להטיל מגבלות חדשות - עליה לעשות זאת על בסיס תשתית עובדתית רלוונטית. כנראה שהיום לקבל החלטה על בסיס עובדות זה גם סוג של אקטיביזם.