היא הצליחה להימלט מעולם החשפנות. כעת הסיוט שלה מהדהד מעל חורבות הפוסיקט

"זר לא יבין זאת.
זר רואה רק את מה שאני רוצה להראות
זר, מכיר את ביאנקה.
ביאנקה.
היא נערה צחקקנית ופלרטטנית;
שאוהבת לשתות אלכוהול, והרבה.
ביאנקה עושה לפ דאנס מהסרטים.
ביאנקה קשוחה, מאוד.
ביאנקה, אוהבת את זה.
זה 'בא לה בקלות'
אבל אני לא ביאנקה,
אני לנה'"

את הטקסט הזה ניתן לראות החל מהשבוע בכיכר אתרים בתל אביב. הוא מוצג על המבנה ששימש עד לפני פחות משנתיים כמועדון החשפנות המוכר - הפוסיקט. עבור מי שכתבה אותו, ילנה דיוואיין, מדובר בניצחון. היא אמנם לא הועסקה בפוסיקט אך עבדה כחשפנית בשורת מועדונים אחרים בעיר עד לפני ארבע שנים וחצי. "ידעתי שמכריחים שם (בפוסיקט - מ"ה) בנות לעשות דברים, הכול מתנהל בצורה סליזית, והיו המון שמועות", היא מספרת על המקום שנסגר לפני כשנתיים לאחר מאבק. "פחדתי. היה בי פחד שאם אני נכנסת לשם לא אוכל לשלוט בגורל שלי".

גם בלי להגיע למועדון הזה היא לא ממש שלטה בגורלה. דיוואיין, כיום בת 35, החלה לעבוד בחשפנות כשהייתה בת 26 לאחר שאמה חלתה והייתה במערכת יחסית אלימה. "לא יכולתי להחזיק את החיים יותר, אז אמרתי שאני חייבת להמשיך לתפקד ולשלם שכירות במינימום מאמץ", היא משחזרת. עם זאת, לדבריה, אלו היו רק חלק מהנסיבות. ברקע הקשיים הכלכליים עמד גם עברה כבת לאב אלים, שהשפיל את אמה וראה עמה פורנו. "הבנתי שאלה הנשים שאבא שלי מעריץ", היא מסבירה. "אימא שלי הייתה מורה - ואם אלה הנשים שאבא שלי משפיל - אז היה לי ברור איזו אישה אני רוצה להיות".

"יש סיבה לזה שבנות מסוימות מגיעות ובנות אחרות לא מגיעות", היא ממשיכה. "רוב הנשים שנמצאות על רצף הזנות הן פגועות מינית מהבית, או מהילדות. סיפורים כאלה או אחרים. משהו או מישהו שהנחה את הקו מחשבה שהגוף שלך זה לא את ויש הפרדה, והגוף שלך שווה ערך לחפץ או כסף. זו הבנה שאף אחת לא נולדת איתה. כולנו נולדים עם חיבור לגוף שלנו וזה המצב הטבעי, אבל ברגע שילד נולד למציאות של לשלוט עליו, אז הוא מתחיל לפתח תפיסות עולם מעוותות".

כמו נשים רבות אחרות, היא סברה שתעבוד רק כמה חודשים כדי להרוויח כסף, אך החודשים הפכו לארבע שנים וחצי. "כשנכנסים זה כמו החלטה להתאבד", היא אומרת. "יושבים וחושבים על זה, וזה מלווה בתחושות קשות. זו ממש החלטה אובדנית. את מבינה שיהיה לזה השלכות לכל החיים ושלהורים לא תגידי (על העבודה - מ"ה) ושתצטרכי לספר כל מני סיפורים". כשהגיעה לפגישה הראשונה בעבודה, היא קיוותה שלא יקבלו אותה. זה לא קרה.

עד מהרה היא למדה על ריקודי ה"לאפ דאנס" שהם חלק מהותי מהעבודה. "הזדעזעתי ולא ידעתי מה לעשות, אז אמרו לי פשוט תרקדי", היא מספרת. "היה לי ריקוד מובנה. בנות אחרות היו בדרך כלל פשוט יושבות ומשתפשפות כי זו הדרך לעשות כסף". לדבריה, הרבה נשים שעובדות במקומות הללו לומדות שאי אפשר להרוויח כסף רק מלרקוד על העמוד, במיוחד כשצריך גם לשלם למועדון. תוך כדי השיחה, דיוואיין מצביעה על טקסט נוסף שלה שמתאר כי "הבחורה שעושה הכי הרבה כסף, היא הבחורה הכי אומללה".

לפני כשנתיים, קבע פרקליט המדינה כי הריקוד המיני "לאפ דאנס" עשוי להיחשב זנות, ובעקבות זאת נסגרו כמה מועדוני חשפנות גדולים בתל אביב. למזלה, היא הצליחה לעזוב את עולם החשפנות. "ניסיתי הרבה פעמים לעזוב ולא הצלחתי", היא משחזרת. "מה שבסופו של דבר זה עזר לי לעזוב זה שנוצרו לי בחיים מעגלי תמיכה". בכך היא מתכוונת להצטרפותה לתיאטרון "פלטפורמא - מאלימות לאמנות". "ברגע שהיה לי מעגל תמיכה זה נתן לי תוקף, לי, לילנה. ארבע וחצי שנים במעגל לא היו לי חברים ומשפחה, לא היתה לי כמעט תקשורת עם אף אחד חוץ מאנשים מהמעגל הזה שראו בי נטו חשפנית. ברגע שנהיה לי מעגל תמיכה מחוץ לעולם הזה, הוא נתן לי תוקף והזכיר לי בעצם שיש גם אותי פה. שאני יכולה לחיות את החיים ולא חייבת להיות משחק בידיים של אנשים, ולהתבייש בעצמי כל הזמן".

לדבריה, הבושה הייתה חלק מרכזי מהעבודה. שמונה חודשים אחרי שהצטרפה לתיאטרון הצליחה לעזוב את המועדון בפעם האחרונה מבלי לחזור. יומיים אחרי היא מספרת כי כבר התייצבה לעבוד במשרד, אך הבינה שהייתה תמימה. "חשבתי שאפשר פשוט לעזוב וללכת לעבודה אחרת", היא מתארת. "כמו שהרבה אנשים אומרים 'אם לא טוב לה שתעזוב ותעבור לעבודה חדשה', אבל לא חושבים על הפוסט טראומה שעוברים יום אחר יום אחר יום. את מגלה שאת שבורה, שאת שבר כלי, ואת לא מגלה את זה ישר. התחלתי לעבוד בעבודה כרגיל אבל זה הרגיש כאילו יצאתי מהג'ונגל: כמו מוגלי שלא מכיר חוקים של בני אדם.

"היה לי נורא קשה", הוסיפה. "קשה מול גברים והנשים והייתה לי תחושה שכולם רואים ויודעים. וכל הזמן מצב כרוני של התמוטטות עצבים, חרדה, כל הזמן ניסיונות אובדניים". תחילה היא נרתעה, אך לבסוף פנתה לעמותה "הופכות את היוצרות" שמסייעת לנשים לצאת ממעגל הזנות, והצליחה להשתקם.
כיום היא עובדת במשרד, לומדת בבקרים, כותבת, יוצרת ואף מרצה על סיפורה בפני צעירים. דברים שכתבה נתלו השבוע על מבנה המועדון במסגרת התערוכה שלה "חושפת", ומופע הפתיחה ייערך במוצאי השבת. עבורה זו אבן דרך משמעותית המעידה על הצלחתה.

מועדון הפוסיקט נסגר ביולי 2019, בין היתר לאחר שנבדק החשד כי הוא פועל גם כבית בושת, אך התיק נגד מנהלי המקום נסגר. כמה חודשים אחרי כן כבר החל לפעול במקום מרכז חברתי לאקטיביזם חברתי ויזמות, שהוקם כחלק מהפרויקט של קרן הנדל"ן JTLV בכיכר אתרים, שעד שיחלו העבודות במקום. בתוך המבנה, שנשמר ברובו כפי שהיה, מתקיים באופן קבוע גם סיור אוזניות שיצרה האמנית עלית קרייז, במסגרתו ניתן לראות את מאחורי הקלעים של המועדון - מהבמות למעלה עם העמודים ועד לחדרים הפרטיים והחללים החשוכים שנמצאים כמה קומות מתחת.

קרן לביא, מנכ"לית של "המרחב החברתי" ציינה כי טרם ההקמה, הייתה התלבטות מה לעשות עם המקום עד שהאתר ייהרס. "התלבטו אם לקחת למקומות של תרבות ואמנות, ואנחנו באנו ואמרנו לקחת צעד קדימה ולייצר דווקא מתוך מקום הזה את התיקון של עצמו ולעשות מרחב שחושף את הציבור לעוולות חברתיות, מעורר את המודעות לפינות חשוכות במרחב שלנו ומניע לפעולה ומחנך איך בעצם האחריות היא על כולנו למצוא את הנקודות החשוכות האלה ולהחליט להאיר עליהן", היא מתארת.

לדבריה, יש חשיבות לכך שהטקסטים של ילנה תלויים דווקא בחוץ. "היו אולי עשרות פעמים שעברתי ליד המועדון בדרך לשקיעה או לריצה. בדרך כלל מניחים או אפילו עוצמים עיניים ליד מה שקרה. וזה לא רק כאן, אלא גם במקומות אחרים וכלפי אוכלוסיות חשוכות אחרות. עצם זה שזה תלוי בחוץ, זה מעביר מסר לחברה - שיש דברים שקורים והם אולי נסתרים מהעין, אבל אם ננבור מספיק נגיע אליהם".