מערכת הבחירות הנוכחית היא המסקרנת ביותר מבין הארבע האחרונות. פוליטיקאים בכירים עומדים למבחן, כמה מפלגות מדגדגות את אחוז החסימה משני צדדיו וייתכנו בריתות פוליטיות שטרם נראו. אבל איכשהו, מתחת לרדאר, בים המלל והספקולציות הפוליטיות, אנחנו מפספסים ארבעה מבחנים מרתקים שעשויים לעמוד בפני ארבעה מוסדות וארגוני שלטון.
גם אם אתם בטוחים שאתם יודעים את תוצאות המבחנים הללו מראש, וגם אם אתם צודקים בהנחתכם, אלו מבחנים שהציבור צריך לדעת את תוצאותיהם; הפרק הזה על הסטנדרטים המשפטיים והערכיים בישראל 2021 צריך להיכתב באופן ברור. שניים מהמבחנים יתקיימו אם התוצאות יצביעו על ממשלה נוספת של ראש הממשלה בנימין נתניהו; השניים האחרים יתקיימו אם התוצאות יצביעו על ממשלה אחרת, לא תחת הנהגת נתניהו.
לקריאה נוספת
נתחיל עם התרחיש הראשון: תוצאות הבחירות מצביעות על רוב ברור לנתניהו. נפתלי בנט משלים לנתניהו רוב של 61, ולא נראה שיש באמת אופציה קואליציונית ריאלית אחרת. במקרה כזה, הנבחן יהיה נשיא המדינה רובי ריבלין.
בניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, נשיא המדינה לא הטיל עד היום את מנדט הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים. למעשה, לאחר בחירות מועד ג' הטיל ריבלין את הרכבת הממשלה על בני גנץ. לאחר שזה נכשל, לא ניצל ריבלין את האפשרות שיש לו בחוק להטיל על חבר כנסת אחר את הרכבת הממשלה, אלא בפועל העביר את הכדור לחברי הכנסת שבאפשרותם, ברוב של 61, לבקש מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת. כך למעשה נוצרה ממשלת האחדות המפורסמת. תפקידו של הנשיא בעניין זה, כך קבע בג"ץ שמיד נגיע עליו, היה טכני לחלוטין. במלים אחרות, הנשיא לא קיבל החלטה ערכית שאפשר ומותר להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים.
החוק שמקנה לנשיא את סמכות הטלת המנדט להרכבת ממשלה הוא מאוד מינימליסטי. החוק קובע כי "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". במלים פשוטות, התנאי היחידי שמחייב את הנשיא בבחירת חבר הכנסת שעליו הוא רוצה להטיל את המנדט, הוא שפשוט יסכים למשימה הקדושה - לעמוד בראשות ממשלת ישראל. כל השאר, נמצא תחת שיקול דעתו של הנשיא.
אין פה היתממות. ברור שבפועל, בפרקטיקה, הנשיא מטיל את המנדט על האיש שיש לו את רוב הסיכויים. אבל האם יש פסול בכך שנשיא מדינה יפעיל שיקול דעת ערכי? יחשוב שאסור להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים? האם זה כל כך מופרך? התשובה הפוכה: לא רק שזה לא מופרך, זה הגיוני. מה הסיכוי האמיתי שריבלין יימנע מלהטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים אם וכאשר יהיה לו רוב ברור של 61? לדעתי הסיכוי לכך נמוך, ובכל זאת, בין אם יחליט כך או אחרת, האירוע הזה יהיה מבחן ערכי למוסד נשיא המדינה.
וזה מוביל אותנו למבחן של המוסד השני - בג"ץ. טעות נפוצה לחשוב שפסיקת בג"ץ המכונה "בג"ץ 11-0" (הפסיקה החד משמעית של 11 שופטים מול אפס מתנגדים, שהכשירה את כהונת נתניהו על אף היותו נאשם בפלילים), שמה סוף פסוק לסוגיה הנפיצה. ממש לא.
המקרה שבו דן בג"ץ, לאחר בחירות מועד ג', הוא המקרה הייחודי, שמפורט לעיל, שבו 61 חברי כנסת מבקשים מהנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת. בג"ץ שדן במקרה הדגיש בדיונים פעם אחר פעם כי תפקידו של הנשיא במקרה הזה היה טכני לחלוטין, ולכן שופטי בג"ץ לא היו יכולים אפילו להתחיל לדון בסבירות החלטתו המינהלית של הנשיא. השופטים קבעו כי מי שהחליטו בפועל מי ירכיב את הממשלה היו רוב חברי הכנסת; ומשום שמדובר בהחלטה פוליטית ולא מינהלית, בג"ץ קבע כי רף ההתערבות גבוה מאוד, וזהו לא המקרה שבו הם היו צריכים לפעול.
היו שתהו: אם אישומים פליליים נגד ראש הממשלה לא מהווים הצדקה להתערבות בג"ץ בהחלטה של פוליטיקאים, מה כן יכול להביא אותו להתערבות? כך או אחרת, לבג"ץ היה חשוב לבדל היטב את האירוע שבו דנו - שיקול הדעת של חברי הכנסת, מהאירוע שבו לא דנו - שיקול דעתו של הנשיא.
ובכן, אם התרחיש הראשון יתקיים ולנתניהו יהיה רוב ברור של 61, והנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו למרות היותו נאשם בפלילים (רגע לפני פתיחת שלב ההוכחות במשפטו, שייערך שלוש פעמים בשבוע), ירוצו שוב העותרים לבג"ץ, וזה שוב יצטרך להתכנס, כנראה שוב בהרכב של 13 שופטים, כדי לדון לראשונה בתולדות המדינה אם החלטתו של הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני.
מה הסיכוי שנראה תוצאה אחרת מזאת שנראתה לאחר מועד ג'? לדעתי, לא גדול. גם פה, יש דרך התחמקות להתמודד עם השאלות הגדולות, הפעם באמצעות חוק יסוד: הנשיא, שכביכול מחסן את נשיא המדינה מהתערבות בג"ץ. לא נצלול עכשיו לסוגיה, אבל יש פרשנויות אחרות לחלוטין לחוק הזה, בוודאי בהקשר הנוכחי. אם כן בג"ץ, כמו הנשיא, עשוי בתרחיש זה לעמוד למבחן, לא במובן של עובר או נכשל, אלא פשוט במבחן עם שאלה פתוחה - האם הוא, בג"ץ 2021, נפרד סופית ממורשת ברק-שמגר בכל הקשור להתערבות בסבירות החלטות השלטון? כל תשובה לגיטימית, אבל כדאי שאנחנו, האזרחים, נכיר אותה.
התרחיש ההגיוני שכנראה לא יתקיים
עכשיו, בואו נפליג לתרחיש השני עם המבחן השלישי - לנתניהו אין רוב של 61. יתרה מזאת, ברור לנתניהו לחלוטין שבשונה משלוש הפעמים בהן נכשל בהקמת ממשלה והצליח לגרור את המדינה למערכות בחירות חוזרות ונשנות - הפעם נפל הפור, ואכן תקום קואליציית ימין-שמאל, שהמשותף לחברותיה הוא רצונן העז להוציא את נתניהו מהבית ברחוב בלפור. זה השלב שבו נתניהו יבין שהוא הולך לאופוזיציה. האמנם יילך? כאן, ברשותכם, אציע לכם תרחיש פוליטי שמשום מה אף אחד לא מדבר עליו, על אף שלעניות דעתי, אין הגיוני ממנו (ואולי זו הסיבה שלא יתקיים).
הסיבה היחידה שהלכנו בשנתיים האחרונות לארבע מערכות בחירות היא שנתניהו הוא נאשם בפלילים. לו בראש הליכוד היה מועמד אחר, הוא היה מקים בנקל קואליציה. נתניהו יודע זאת היטב, ולמרות זאת בכוח מנהיגותו הנדיר הצליח למשוך אחריו את חברי מפלגת הליכוד לארבע מערכות בחירות ששיתקו את המדינה, והכול כדי שהוא, נתניהו, לא ייצא מבלפור.
הפעם, אנחנו לא מדברים על תרחיש של בחירות חמישיות, אלא לתרחיש שבו בבוקר לאחר הבחירות יש לנתניהו די אינדיקציות כי תקום ממשלה בלעדיו. כלומר, עכשיו כבר ברור שייצא מבלפור. הפעם, המשמעות היא שבשל תיקיו הפליליים, הליכוד לא הולך לעוד מערכת בחירות ובינתיים נשאר בממשלת מעבר, אלא פשוט מוותר על השלטון - הולך לאופוזיציה. נשים בצד את האסון לליכוד, שמיד נדבר עליו; מה נתניהו מרוויח מכך? הרי המשפט ימשיך להתנהל נגדו שלוש פעמים בשבוע, כשהפעם הוא לא יהיה בכלוב הזהב בבלפור, אלא במדבר האופוזיציוני. מה הטעם בכך?
לכן, אני מציע לכם לחשוב על האופציה הבאה. היא כאמור נראית דמיונית, אבל בעצם היא ממש לא: כשנתניהו מבין שתקום קואליציה בלעדיו בראשות לפיד-בנט-סער, הוא עושה את המהלך הבא. בהחלטה זריזה, הוא נושא את הנאום הבא (במילים קצת אחרות מן הסתם): "עקב החשש מהקמת ממשלה שתתבסס על גורמי שמאל קיצוניים, ומתוך רצון לשמר את שלטון הליכוד, החלטתי לקחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים ולפרוש מהנהגת הליכוד". בשלב הזה, הליכוד, בהליך בזק (במרכז הליכוד, או בתוך הסיעה), יצטרך להעמיד מועמד אלטרנטיבי שעליו יטיל הנשיא את הרכבת הממשלה. בנט וסער יאבדו את התוקף המוסרי שלהם להחליף את שלטון הליכוד, שכן מספר המנדטים שלה גבוה משמעותית מהמפלגות שלהם, ואז לא תהיה להם ברירה אלא להמליך עליהם את מועמד הליכוד.
מה נתניהו ירוויח ממהלך כזה? המון. ראשית, הוא יחסום את חלומם של שלושת שנואי נפשו להיות ראשי ממשלה. שנית, הוא ישמר את שלטון הליכוד ואולי ינסה להעמיד שם מריונטה שתשמור לו על האינטרסים. מעל כל זה, בהינתן שממילא הפסיד את בלפור, במקום להירקב באופוזיציה, יוכל כאזרח לגייס כאוות נפשו כסף לניהול משפטו, בלי ועדת חריגים, בלי מבקר המדינה, בלי בטיח.
מבחן הפסיכוזה
אז בעצם, אם במצב כזה הכול טוב לנתניהו, באיזה מבחן הוא אמור לעמוד פה? התשובה היא מבחן הפסיכוזה. מכיוון שהתרחיש לעיל הוא כל כך הגיוני, כל החלטה אחרת עשויה להיראות כפסיכוזה שלטונית בלתי נשלטת - מילא לגרור את המפלגה שלך לארבע מערכות בחירות; אתה גם מוכן לוותר על שלטון הליכוד בשל התיקים הפליליים שלך?
וכאן בדיוק נכנס המבחן של הליכוד. אם באמת שיקול דעתו של נתניהו ייעלם כליל (והובלת המפלגה לאופוזיציה בשל תיקיו הפליליים האישיים של המנהיג זה אובדן שיקול דעת), האם מישהו - אחד, שניים, אולי עשרה בסדום - יצעק לפתע: "הלו, השתגעתם, אנחנו מאבדים את השלטון! הרי יש לנו אפשרות להקים פה איזו קואליציה שנרצה: עם בנט, עם סער, אפילו עם לפיד, עם כולם כמעט, ואנחנו הרי המפלגה הכי גדולה בפער - אז למה לעזאזל ללכת לאופוזיציה". האם יישמע קול כזה?
תזכרו את התרחיש הזה. כמה שהוא נשמע לכם דמיוני, כך הוא הגיוני. יש רק מכשול אחד ביישומו - הוא חייב להתבצע מהר, מיד אחרי התוצאות, לפני סבב ההתייעצויות של הנשיא, שבסופן יטיל את המנדט להרכבת הממשלה על בנט, לפיד, או סער. אם התרחיש יתממש, הוא יאכזב מאוד את כוכבי מערכת הבחירות הנוכחית שרוצים להחליף את נתניהו ויקבלו פתאום, מי יודע, את כץ, ברקת, או לכו תדעו מי עוד, כראש ממשלה.
זה יכאב לכוכבים הפוליטיים החדשים שמתחרים נגד נתניהו - וכנראה גם לרבים נוספים - אבל יעשה תיקון קל לתרבות הפוליטית בישראל. מצד שני, קיימת גם אפשרות שאיש אפילו לא יחשוב על הכיוון הזה. אם כך יקרה, נבין עד כמה נדפק ההיגיון הפוליטי של נבחרנו, עד כמה נבלה עצמאות שיקול דעתם, עד כמה נרקב השכל הישר שלהם, ועד כמה השתלטה עליהם נאמנותם העיוורת למנהיג אחד - גם כשזה מושך אותם אתו למטה לתהום.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13.