ג'ורג' שולץ, שהלך לעולמו בגיל 100 בתחילת החודש, זכור לטובה בישראל כשר חוץ אמריקני אוהד תחת נשיאותו של רונלד רייגן בשנות ה-80. עם מינויו ב-1982 היה חשש בירושלים כי יושפע מן העמדות של מדינות ערב, לאחר שעמד בראש התאגיד בכטל שביצע פרויקטים נרחבים בעולם הערבי, אולם עד מהרה התבררה הגינותו והבנתו לבעיותיה של ישראל.
הקשר האסטרטגי של ישראל וארצות הברית הלך והתהדק במהלך שנותיו של שולץ במשרד החוץ, על אף מתחים כמו מלחמת לבנון ופרשת פולארד. שולץ היה מעורב, בין היתר, בשני שיאים ביחסים בין המדינות במהלך אותו עשור: גיבוש חבילת הסיוע הכלכלי לישראל ב-1985, והחתימה על מזכר הבנה לשיתוף פעולה ביטחוני ב-1988.
לאהדה של שולץ לישראל היו שורשים מוקדמים יותר. לאחר קריירה אקדמית כמרצה לכלכלה ב-MIT וכדיקן בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת שיקגו, מונה שולץ לשר העבודה בממשלו של הנשיא ניקסון ב-1969. כנספח העבודה וכיועץ מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון באותה עת, פניתי לשולץ מיד עם מינויו בבקשה לפגישה. להפתעתי, השר הטרי קיבלני לפגישה בו ביום.
אל תפספס
במהלך הפגישה, ציין שולץ כי הוא מבקש לחזק את יחסיו עם האיגודים המקצועיים האמריקנים שהיו אז בשיא עוצמתם. השר ביקש כי גם אנו, כמקורבים לראשי האיגודים האמריקנים, נסייע לו במאמץ זה. בין היתר, ביקש כי נתרום להרגעת החשדות שיש באיגודים כלפיו כבכיר בממשל רפובליקני ובייחוד ככזה המזוהה כאיש אקדמיה עם עולם העסקים. כמי שתמכו בכלכלה מתואמת, וראו חשיבות למינוף סוגיות העבודה לחיזוק יחסי ישראל-ארצות הברית, נענינו מיד לבקשתו.
שולץ, אולי כהכרת תודה למאמצינו, נענה להזמנתנו לבקר בישראל חודשים ספורים אחרי שמונה לתפקיד, ובכך היה לשר הראשון בממשלו החדש של ניקסון שביקר בארץ. נוכח חשיבות הביקור, השגריר יצחק רבין ביקש שאשוב ארצה כדי להכין את הביקור וללוות את השר במהלכו. ביוני 1969 שולץ הגיע לביקור בן שלושה ימים בארץ וחשפנו אותו למאמצים החברתיים והכלכליים של ההסתדרות, שהיתה בימים ההם שחקן מרכזי במשק לצד מתן דגש על אבטחת זכויות העובדים.
למרות שהביקור היה קצר, שולץ נסע לקיבוץ גינוסר ליד הכנרת בו אירח אותו חבר הקיבוץ וסגן ראש הממשלה, יגאל אלון. שר העבודה יוסף אלמוגי אמר באירוע בגינוסר כי כמו שהוא מתנגד לבוררות חובה בסכסוכי עבודה כך גם ישראל מתנגדת לבוררות חובה בסכסוכים בינלאומיים, רמז עבה בזכות העמדה הישראלית של העדפת משא ומתן ישיר בינינו לבין מדינות ערב, על פני כפייה בינלאומית.
שולץ, התברר, בא עם זיכרונותיו בנושא ישראל. הוא דיבר בהערכה רבה על תלמידו המצטיין, יוסי לוי המנוח, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שוויתר על קריירה אקדמית מבטיחה בארצות הברית ושב ארצה בערב מלחמת ששת הימים בה נהרג, עת התנדב בגיל 33 לשרת ביחידה קרבית. מעבר להזדהות עם הטרגדיה האישית והמשפחתית, שולץ אמר לנו כי מעשהו של לוי המחיש לו את עוצמת המחויבות של הישראלים לארצם.
במהלך הביקור שולץ ביקר גם ברמת הגולן, הזכיר את ניסיונו כקצין בחיל הנחתים במלחמת העולם השנייה, והביע תקווה שישראל לא תאולץ לוותר על השליטה ברמת הגולן.
הזרעים הללו, שנטמנו בסוף שנות ה-60, לבלבו שנים אחר כך ותרמו בדרכם לביצור הברית האסטרטגית ביננו לבין ארצות הברית. שולץ ייזכר כמי שמילא מגוון תפקידי מפתח בשורה של תפקידים בממשלי ניקסון ורייגן, וגילה הבנה ואהדה לישראל במהלך שנים אלו ולאחריהן.
רסיסי הזיכרון הללו מחדדים שני עניינים. ראשית, הם מהווים תזכורת למקומה המרכזי של תנועת העבודה: לא רק בבניית מוסדות חברתיים, כמו קופת חולים, אלא גם בביצור יחסי החוץ של ישראל. אחרי הכול, היה זה הקשר שלנו בהסתדרות עם שר העבודה שולץ שסלל את תחילת היחסים עם מי שלימים הפך לשר חוץ חשוב של ארצות הברית.
שנית, האירועים הללו מחדדים את החשיבות של ביסוס יחסינו עם ארצות הברית על אדנים דו-מפלגתיים. בשנים האחרונות ישראל הפכה למזוהה עם המפלגה הרפובליקנית בניגוד למאמץ רב השנים לוודא כי שתי המפלגות תומכות בברית עם ישראל. היכולת שלנו במהלך שנות ה-60 למצות את הקשרים העמוקים עם האיגודים המקצועיים - המזוהים עם הדמוקרטים - לטובת חיזוק היחסים בין שתי המדינות, ואפילו כדי לסלול מסילות ללבו של השר שולץ בממשל רפובליקני, היא עוד עדות לחשיבות של בסיס רחב ביחסי ישראל-ארצות הברית.
הכותב שירת כנספח עבודה וכיועץ מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון, וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה ויועץ מדיני לראש הממשלה בממשלת רבין הראשונה.