שלמה הלל, שהלך השבוע לעולמו, נודע כיושב ראש כנסת ממלכתי שהקפיד על כבוד הבית, אולם במהלך כהונתו הוא מצא את עצמו מתריס מול החלטת בג"ץ, ומתקשה ליישם אותה. בג"ץ הורה אז לאפשר את העלאתן של הצעות חוק שהגיש מאיר כהנא לסדר היום של הכנסת, למורת רוחו של הלל, שהתבטאויותיו באותם ימים ממחישות עד כמה התייסר. "אינני מסוגל מבחינה נפשית להעלות על שולחן הכנסת הצעות חוק גזעניות של חבר הכנסת כהנא", אמר בפני חברים, ואף שקל אפשרות לפרוש מתפקידו.
הלל היה אז בן 62, ומי שידע עשרות שנים קודם לכן פעילויות נועזות במסגרת ארגון ה"הגנה" ובמבצעי העפלת יהודי עיראק לישראל. הפעם הוא עמד בפני אתגר שונה, אך נדמה כי הוא היה חשוב עבורו לא פחות לעיצוב פניה של המדינה. באמצע שנות ה-80, הוא ניצב נחוש מול ניסיונות הרמת ראש של הגזענות, ובעיקר נאבק בח"כ כהנא, מנהיג תנועת "כך".
הכנסת ה-11 שהלל היה יושב הראש שלה כיהנה מאוגוסט 1984 עד נובמבר 1988. לא רק זמן כהונתה הארוך נראה היום יוצא דופן, אלא גם יכולתה לתפקד ולהוביל תהליכים משמעותיים למרות שכיהנה לצד ממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות, המערך והליכוד, בצירוף מפלגות נוספות.
עוד בוואלה!
אהבה גדולה לא הייתה שם, ומדי פעם פרצו עימותים שאף הביאו לפיטוריו של שר האוצר, יצחק מודעי, בידי ראש הממשלה, שמעון פרס, ולחילוקי דעות עמוקים בין פרס ויצחק שמיר סביב "הסכם לונדון" שניסה לקדם פרס עם חוסיין מלך ירדן. אבל שתי הממשלות, בתחילה בראשות פרס וכעבור שנתיים בראשות שמיר, ידעו לשלב כוחות, הצליחו למגר את האינפלציה המטורפת והסיגו את צה"ל לקו רצועת הביטחון בדרום לבנון.
בחירת יושב ראש לבית הנבחרים לא הייתה חלק מההסכם בין המפלגות, ועד הרגע האחרון ביום ההצבעה נראה היה שהמאבק בין שלמה הלל מהמערך למאיר כהן אבידב יהיה צמוד. במסדרונות הכנסת נרקמו דילים והופרחו הבטחות, הנושאים והנותנים התרוצצו וההצבעה נדחתה פעמיים, ולבסוף זכה הלל ב-60 תומכים, בעוד שעבור כהן-אבידב הצביעו רק 46 חברי כנסת.
משה שחל, אז מבכירי המערך שהיה ממנסחי ההסכם הקואליציוני, מזכיר כי זמן קצר לפני ההצבעה שמעון פרס כמעט הפר את ההבטחה להלל, ושקל להציב את אבא אבן כמועמד. שחל, שמונה להיות שר האנרגיה ושר מקשר בין הממשלה לכנסת, איים להתפטר - ופרס חזר בו.
אלא שלהלל, היו"ר התשיעי של הכנסת, ציפה כאמור אתגר משמעותי. לכנסת ה-11 נבחר הרב מאיר כהנא, מנהיג תנועת "כך". כהנא דגל ברעיונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים וקרא בגלוי לגירוש האזרחים הערבים מישראל. ועדת הבחירות פסלה את רשימתו, כמו גם את רשימת "התנועה המתקדמת לשלום", בצד השמאלי של המפה הפוליטית. בית המשפט העליון קיבל את הערעורים שהרשימות הגישו והן התמודדו בבחירות, בסופן נציגיהן נבחרו לכנסת. כהנא נכנס כנציג יחיד מרשימתו.
הלל, כיו"ר הבית, עמד בגלוי מול כהנא, אבל הוא לא היה לבד. בכנסת הייתה הסכמה מקיר אל קיר כי דעותיו של מנהיג "כך" אינן יכולות לזכות לאוזן קשבת בבית הנבחרים של ישראל. נוכח הסכמה בין רוב סיעות הבית, נאומיו של כהנא היו נשמעים מול כנסת כמעט ריקה. חברי כנסת היו יוצאים בהפגנתיות כשהיה עולה לנאום, והוא היה דמות כמעט מנודה במשכן. הדבר הגיע לכך שחניכי תנועות נוער מנעו ממנו נאום בכנס בגבעתיים.
שחל, שעלה מעיראק כילד במבצע ההעפלה שהוביל הלל ומגדיר אותו כ"אח גדול" וכ"דמות לחיקוי", לא מתפלא על התנהלותו של הלל בנוגע לכהנא. "לכל אורך חייו, וגם כיו"ר הכנסת הוא היה אדם עם חוש צדק עמוק ועם עמדות מוצקות שהוא עמד עליהן. אי אפשר היה לכופף אותו כאשר הוא החליט להילחם על דברים עקרוניים, ועבורו המאבק בכהניזם היה מאבק אידאולוגי אמיתי. הוא היה איש עקרונות שלא מוכן להתגמש ולשנות עמדה שבה האמין", אמר שחל.
"הדמוקרטיה הישראלית מחוסנת דיה"
נוכחותו של כהנא בבית הנבחרים ואמירותיו הקיצוניות מתחו שוב ושוב את הגבולות התוחמים את הדמוקרטיה. כך, למשל, זמן קצר אחרי כינון הכנסת ה-11, התלבטה ועדת הכנסת איך להצר את צעדיו של כהנא, ודנה בסוגייה האם ניתן להגביל את תנועותיו נוכח ביקורים מתסיסים שעשה ביישובים ערבים, תוך התבטאויות גזעניות. מיכאל איתן השווה אז חוקים שהציע כהנא לבין חוקי נירנברג, ואף העלה השערה כי אלו היוו השראה עבורו.
כהנא קבל על היחס שהוא מקבל, ופנה להלל בטענה כי הוא עובר בכנסת "לינץ' יום-יומי", כלשונו. הוא טען כי "הכנסת נפלה לידיו של יושב ראש שאינו מנסה אפילו להסתיר את שנאתו העיוורת לנו".
הלל מצידו לא היסס להצליף בכהנא. למשל, כשכהנא קרא כלפי חבר הכנסת יוסי שריד כי הוא "אדם חולה", לא התאפק הלל, שכיו"ר הבית כמעט ולא השמיע קריאות ביניים, וקרא: "אני מציע לך לא לקבוע מי כאן חולה. זה לא לטובתך". במקרה אחר פסל תשע שאילתות שהגיש כהנא בגלל "ניסוחן האגרסיבי".
לשיא הגיעו הדברים כשהלל ונשיאות הכנסת פסלו שתי הצעות חוק פרטיות של מנהיג "כך". הראשונה - "חוק האזרחות הישראלית וחילופי אוכלוסין יהודים וערבים" - ביקשה לקבוע שרק בן העם היהודי יהיה זכאי להיות אזרח מדינת ישראל. השנייה - "חוק למניעת ההתבוללות בין יהודים ללא-יהודים ולקדושת עם ישראל" - ביקשה לבטל את כל תכניות הממשלה העשויות ליצור קשרים בין יהודים לערבים. נשיאות הכנסת נימקה את החלטתה שלא להניח הצעות אלו על שולחן הכנסת בטענה שהצעות החוק כוללות "דברי גזענות שיש בהם עלבון, אשר מקומם לא יכירם בחוק, ומאחר שהם פוגעים בערכים שעליהם מושתתת מדינת ישראל ואופיה הדמוקרטי ובכבוד הכנסת".
כהנא עתר לבג"ץ ובית המשפט, באופן נדיר, התערב בעבודת הכנסת. הרכב בראשות אהרון ברק הכריע שחרף העובדה ש"שתי הצעות החוק פוגעות בעקרונות יסוד של משטרנו החוקתי, מעוררות זיכרונות מחרידים ויש בהן כדי לפגוע באופי הדמוקרטי של מדינת ישראל, [הרי...] שיש להעמידן על סדר יומה של הכנסת... דווקא משום אותם ערכי הדמוקרטיה".
בג"ץ הוסיף ואמר כי המצע האנטי-דמוקרטי של תנועת "כך" היה ידוע טרם הבחירות, והשתתפותה בבחירות אושרה בכל זאת. משנבחר כהנא על מצע זה, נשיאות הכנסת אינה רשאית למנוע ממנו להגיש הצעת חוק שכל ייעודה להגשים את מצעו.
הלל זכה בתקשורת למחמאות על עמידתו האיתנה מול גילויי הגזענות, אך מנגד היו גם מי שביקרו אותו על כך שאינו מקבל את פסיקת בג"ץ. במאמר דעה ב"מעריב" נכתב על הלל שהוא "משבש את מערכת החוק במדינה והוא אינו יכול לסרב למלא אחר פסיקות הרשות השופטת העליונה". עוד נכתב במאמר זה כי "כהנא הוא תופעה שולית" וכי "אי אפשר להילחם בתופעות אנטי דמוקרטיות בדרך אנטי דמוקרטית. הדמוקרטיה הישראלית מחוסנת דיה להילחם בתופעת כהנא".
לבסוף, אחרי דיונים רבים, הצליחה ועדת הכנסת לנסח תיקון לתקנון הכנסת שיהיה מקובל על רוב חברי הבית. על פי תיקון זה לא ניתן יהיה להגיש הצעות חוק בעלות אופי גזעני.
הגזענות - כמו חיידק של מחלה מדבקת
גם מחוץ לכנסת נלחם הלל בכהניזם בכל כוחו. כשעיריית תל אביב הזמינה את כהנא לנאום בבימת-ויכוחים נוסח הייד-פארק בארועי עיר-הנוער, הוא שלח מכתב כועס לראש עיריית תל אביב, שלמה ("צ'יץ'") להט. "במדינה דמוקרטית חייבים, אמנם, להקפיד על חופש הדיבור, אבל אין חובה לתת במה למי שבא לפגוע בעצם מהותה של הדמוקרטיה, שהוא כיבוד זכויותיהם של כל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת גזע ולאום, כפי שהדבר מופיע במגילת העצמאות", הוא כתב, "אין הדעת סובלת מתן במה ציבורית למי שרוצה לפגוע במגילת העצמאות ולהטיף לגזענות האסורה על-פי חוקי ישראל ומעוררת חלחלה בליבו של כל יהודי, העם שהיה קורבנה של תורה ארורה זו".
להט השיב לו כי "התיעוב האישי של דעותיו של אדם, הזוועה שהן מעוררות, והחלחלה הקשורה בהן אינן סיבה במדינה דמוקרטית לסתום את פיו, זאת על-פי עקרונות הדמוקרטיה". ואולם, הלל התעקש וענה: "אם היית יודע, למשל, שמישהו מתכוון לנצל את ההייד-פארק כדי להעלות רעיון לרצוח אנשים אלה או אחרים, או להכותם, כלום גם אז היינו חייבים 'לקדש' את חופש הדיבור ולהעמיד לרשותו במה ציבורית?".
שחל מזכיר כי מאבקיו של הלל למען שוויון באו אז לידי ביטוי גם בעמידתו לצד העולים מאתיופיה. כבר כשהיה שר הפנים לתקופה קצרה ב-1977, הוא החיל את חוק השבות על העולים מאתיופיה, למרות התנגדות המפד"ל. כשהיה יו"ר הפדרציה הספרדית בישראל הוא הכניס את נציגי העולים לארגון, וכשהיה יו"ר הכנסת היה מהקולות הבולטים שקראו להמשך העלייה מאתיופיה.
נדמה כי הלל נכנס לתפקידו כיושב ראש הגיע עם תפיסת עולם חדה וברורה באשר לגזענות. אולי הייתה זו ילדותו בעיראק ומאוחר יותר, בעת פעילותו להעלאת יהודי עיראק, כשחווה מקרוב את השבר הגדול שחוותה הקהילה העתיקה נוכח הפניית הגב של שכניה ונוכח הפרעות, גילויי האנטישמיות וההזדהות של הממשל העיראקי עם רעיונות המשטר הנאצי.
קרוב ל-40 שנים אחר כך, כשיישב על כסא יו"ר כנסת ישראל, אחרי קריירה ציבורית עשירה בתחומי ההעפלה, הפוליטיקה והדיפלומטיה, הוא בחר לציין בבית הנבחרים את תאריך הולדתו של מרתין לותר קינג. "כעם אשר היה קורבן מתמיד לגזענות, בגלגוליה האנטישמיים ולחוסר הסובלנות, אנו חשים הזדהות והערכה עמוקה ללוחם מופלא זה", אמר בנאומו, וציטט מדבריו של לותר קינג עצמו: "ההיסטוריה מראה, כי הגזענות עשויה לצמוח ולהרוס עמים, כמו חיידק של מחלה מדבקת".