מנהיגי הדור איבדו שליטה על נוער השוליים החרדי. חיבוק מהמדינה ירפא את השבר

התנערותו של הרב הראשי לישראל, דוד לאו, מפורעי החוק שהיו החלק הארי במהומות בבני ברק, והפניית האצבע המאשימה כלפי קומץ של נוער שוליים, הביאה לקדמת הבמה הציבורית תופעה מדאיגה, אך כלל לא חדשה. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעת הנשירה ממוסדות חינוך תורניים, ועמה גדלים גם היקפי נוער השוליים החרדי. השיא הגיע בעקבות משבר הקורונה, שהביא לסגירת חלק מהמוסדות הללו או לפעילותם החלקית והמקוטעת.

כשאפילו גדולי הדור ורבנים מנסים להנמיך את גובה הלהבות ואף אוסרים על השתתפות בהפגנות, נדמה כי גם קריאותיהם נופלות על אוזניים ערלות. הצעירים הפורעים, המגיעים מכל קצוות הקשת החרדית - מקהילות ליטאיות, חסידיות וספרדיות - אינם נשמעים עוד למנהיגים הדתיים, עושים ככל העולה על רוחם ומזלזלים ברשויות אכיפת החוק ובהנחיות הרבנים כאחד. נדמה אפוא כי מנהיגי הדור איבדו את השליטה על צאן מרעיתם. כיצד קרה הדבר?

התרחבותה של החברה החרדית בשני העשורים האחרונים והתפיסה המונוליטית בציבור החרדי באשר לדרכי החינוך הראויות, כלומר, הסללת הבנים כולם ללימודי קודש מלאים בלבד, יצרו מציאות בלתי אפשרית עבור רבים מבני הנוער החרדים, הסובלים מלקויות למידה, קשיים משפחתיים וכלכליים, פערים אמוניים בינם לבין הוריהם וקשיי הסתגלות למסגרת והדרישות הפדגוגיות הקפדניות בעולם הישיבות. אלה מבקשים להיות חלק מלא מהקהילה החרדית, אך אינם עומדים בדרישות הסף החינוכיות המחמירות של הקהילה. כתוצאה מכך, רבים מהם חווים לעיתים קרובות תחושות של ניתוק, ניכור והיעדר מסוגלות אישית.

אנשי חינוך חרדים ערים אמנם לתופעה הזו, ומסגרות חינוך חלופיות "רכות" יותר קמו במהלך השנים במטרה לשלב לימודי חול מקצועיים או עיוניים יחד עם לימודי קודש, אולם אלה אינן מצליחות להתמודד עם ממדי התופעה. המחסור בידע פדגוגי מתאים, היעדר משאבים ותקציבים וחוסר נכונות להכיר בתופעה ולתת למסגרות חלופיות - דוגמת בתי ספר טכנולוגיים או ישיבות עיוניות תיכוניות חרדיות - מקום לגיטימי בקהילה, הם רק חלק מהאתגרים שעדיין עומדים בדרכן של מסגרות החינוך הייחודיות הללו, שנועדו לסייע בטיפול בתופעה זו.

גם רשויות המדינה לא נערכו מספיק לטיפול הולם בתופעת נוער השוליים החרדי, שעלולה להוביל במקרים קיצוניים לפשיעה, בריונות, עבריינות ושימוש באלכוהול וסמים. על אף הניסיונות של משרד האוצר ומשרד החינוך לעודד ולתמרץ פתיחת מסגרות חינוך חלופיות, אין כיום תכנית ממשלתית משותפת לכלל המשרדים העוסקים בתחום - משרדי החינוך, העבודה והרווחה וביטחון פנים. בנוסף, חסרים מערכי הכוון ואבחון פדגוגיים לנוער מתקשה; והורים, מחנכים ומנהלי מוסדות חינוך חרדים חסרים ידע בסיסי וכלים לטיפול רגשי וזיהוי קשיים ולקויות למידה. בינתיים, הנערים הללו נופלים בין הכיסאות ולא מקבלים מענה מלא למצוקותיהם.

נראה כי הזנחת הטיפול בנושא לאורך השנים מתנקמת כעת בחברה הישראלית כולה. המהומות השבוע בבני ברק הוכיחו כי תופעת הנשירה של נוער חרדי והתרחבות הניכור של צעירים אלו מכור מחצבתם, כבר אינה עוד בעיה פנים-חרדית בלבד, אלא תופעה חברתית שצריכה להטריד את מקבלי ההחלטות העוסקים בשילוב חרדים בחברה ובכלכלה, כמו גם את משטרת ישראל.

במקום לתת דרור ליצרים אלימים ובריונות ברחוב החרדי, מוטב היה אילו היו הגורמים הממשלתיים משתפים פעולה עם גורמי חינוך מתונים בציבור החרדי, ופועלים כדי לספק לנוער החרדי כלים להעצמה אישית וחיזוק תחושת ערך "העצמי".

כדי לעשות זאת, על הממשלה הבאה שתקום לאחר הבחירות להקים מנהלת נוער חרדית שתקדם אסטרטגיה מקיפה לטיפול בבני הנוער האלה ולהקים, בשיתוף מנהיגים ואנשי חינוך בציבור החרדי, מרכזי הכוונה שיסייעו באיתור בני נוער לפני הנשירה והשמתם במוסדות חינוך המתאימים לצרכים הייחודיים שלהם. קיימת חשיבות רבה בשילובם של אלה בחברה ובכלכלה הישראלית תוך יצירת תחושת זהות ושייכות ברורה ואיתנה - רק כך נמנע את המשבר הבא של הציבור החרדי אל מול המדינה והחברה הכללית.

ד"ר אסף מלחי הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחה למדיניות שילוב חרדים בתעסוקה, באקדמיה ובחברה