האסירים מתחסנים, עכשיו חייבים לרפא את שב"ס

פתיחת מבצע חיסונם של 14 אלף האסירים הכלואים בישראל שמה קץ לנסיונו של השר לבטחון הפנים אמיר אוחנה לשלול מהאסירים את האפשרות להתחסן. כדי להשיג מטרה זו, נדרשה עתירה של מספר ארגוני זכויות אדם לבג"ץ, לצד הנחיה מהיועץ המשפטי לממשלה.

אולם, למרות תחילתו של מבצע החיסונים, תהיה זו טעות לחשוב כי הבעיה נפתרה לעומקה. למעשה, המהלך שהוביל אוחנה לשלילת החיסונים הוא רק סימפטום לכשל מערכתי רחב יותר. מדובר בחטא קדמון, שהיה ונשאר כפיפותו של מערך הרפואה בשב"ס למשרד לביטחון הפנים, ולא לגופי הרפואה.
 
בכפיפות זו, יש כמה וכמה בעיות. ראשית, מטרתו של המשרד לבטחון הפנים היא קודם כול לדאוג לבטחון. בריאות לעומת זאת, היא כלל לא חלק מתפיסת עולמו או מומחיותו. הרופאים בשב"ס נחשבים כחלק ממערך העובדים, ולכן באופן אינהרנטי הם נמצאים בנאמנות כפולה. לדוגמא, שיקולים הזרים לרפואה, כגון שיקולים ביטחוניים או מינהלתיים, מעורבים בהליכי קבלת ההחלטות. כל אלו מובילים לכך ששירותי הבריאות לכלואים פחות זמינים ואיכותיים מאלה שניתנים לכלל האוכלוסייה בישראל. 

סביר להניח ששב"ס עושה את מיטב יכולתו כדי להעניק טיפול רפואי לאסירים. עם זאת, במבחן התוצאה, שירותי הבריאות לאסירים אינם מספקים ורחוקים מרמת שירותי הבריאות הניתנים בקהילה. בעמותה "רופאים לזכויות אדם", אנו מקבלים כבר למעלה מ-20 שנה, יותר ממאה פניות הנוגעות להפרות של הזכות לבריאות מדי שנה. דוגמאות לפניות מסוג זה יכולות לנוע מאי קביעת תורים לרופאים מומחים במשך חודשים, דרך סירוב לממן טיפולים מסויימים או לספק תרופות חיוניות ועד התעמרות באסיר רק בשל העובדה שהוא פנה והתלונן שאינו מקבל טיפול ראוי.

לעיתים, שיקולים אדמיניסטרטיביים כגון מציאת רכב לפינוי, או מחסור בסוהרים שישמרו על אסיר, מהווים שיקול בהחלטה מתי לפנות אסיר לטיפול.

הניסיון שלנו בנוגע לבעיות במערך הבריאות של שב"ס, הביא אותנו למסקנה שעל מנת שאסירים באמת יזכו לטיפול רפואי ראוי כפי שמגיע להם על פי חוק. טיפול השווה לזה שניתן למי שנמצא מחוץ לכותלי בית הסוהר. יש להעביר את האחריות של מערך הבריאות בשב"ס לגורם שמומחיותו היא בריאות, ולא לכזה שעיסוקו העיקרי הוא ביטחון, כגון המשרד לביטחון פנים. 

אמנם, טוב עשה משרד הבריאות כשהבהיר בצורה נחרצת כי כל הכלואים, ללא יוצא מן הכלל, צריכים להיות מחוסנים בהתאם לתעדוף שנקבע. אולם, כיום משרד הבריאות מבצע רגולציה רפה מאוד עד כמעט אפסית בכל הנוגע למתרחש בין כותלי בית הסוהר. ככלל, כאשר מדובר בבריאותם של כלואים, בניגוד כמעט לכל שאר האוכלוסיות החיות בישראל, משרד הבריאות אינו רואה כחלק מתפקידו לדאוג לבריאותם.

כלואים אינם כפופים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. בשנה האחרונה, אף חל שנמוך באופן שבו מגדיר שב"ס את חובתו לספק שירותי בריאות. חשוב לציין כי פקודת שב"ס מעגנת את חובתו לספק לכלואים טיפול רפואי, והתחייבות לספק טיפולים בהתאם לניתן במסגרת הסל של קופת חולים כללית, אך במקום זה נכתב שהטיפול יינתן בהתאם להנחיות משרד הבריאות - הלא קיימות למעשה. 
 

שאלת החיסונים בשב"ס זכתה לתהודה ציבורית, הן מפני שמדובר בנושא הקורונה הנמצא על סדר היום, והן מפני שהחלטתו של אוחנה הייתה קיצונית אפילו עבור חלק מחברי מפלגתו והקואליציה שלו. הנזק בסימון אוכלוסיית האסירים ככזו שאינה זכאית לרמת שירותי בריאות השווה לשאר האוכלוסייה כבר נעשה, והעובדה שעד שהשר נאות להתחיל לחסן אסירים חוסנו כבר שני מיליון איש במדינת ישראל מהווה תעודת עניות למדינה.

בריאות כלואים אינו נושא שנמצא לרוב על סדר היום הציבורי. ההזנחה של מערכת זו מבחינה תקציבית ומבחינת פיקוח משרד הבריאות, מחייבים שינוי מהותי וחשוב לקדם אותו. ולכן, הלקח לטווח הארוך מפרשת החיסונים לאסירים הוא כי יש להוציא את מערך הבריאות בשב"ס מהמשרד לבטחון פנים, ולהכפיפו לגוף שעיקר מומחיותו היא בריאות, דוגמת משרד הבריאות או קופות החולים. רק כך נבטיח כי ביזיון החיסונים לא יחזור על עצמו וכי הבריאות תגבר על הפוליטיקה. 

רן גולדשטיין הוא מנכ"ל עמותת רופאים לזכויות אדם