הרחק מהדיון הציבורי בתקשורת העברית, מערכת הבחירות בחברה הערבית מתנהלת בעיקר סביב אחוז ההצבעה ובהחזרת האמון של הציבור הערבי ברשימה המשותפת. החשש שהליכוד יגרוף קולות מן הציבור הערבי קטן, אך הסקרים האחרונים מדאיגים את ראשי המשותפת - רק כ-40% מהמצביעים הערבים מדווחים כי הם מתכוונים בכלל להצביע.
הכעס על המצב ברשימה המשותפת חוצה מפלגות, אבל התקשורת הישראלית עוסקת רק במה שהיא מקבלת מיחצ"ני המפלגות היהודיות - האירועים במרצ, מינויו והדחתו של איימן אבו רייא על ידי בוגי יעלון, החיפוש אחר מועמד ערבי ביש עתיד ותמיכתם של הערבים בליכוד. אלו לא באמת האירועים החשובים בהם יש לעסוק כשמנסים להבין מה יקרה בקלפיות ב-23 במרץ ביישובים הערביים.
לקריאה נוספת בנושא החברה הערבית
בארבע מערכות הבחירות האחרונות קיבלו כל המפלגות הציונות בין 3-2 מנדטים בלבד ביישובים הערביים. בנימין נתניהו ומרצ איבדו את הקולות של הערבים שקיבלו בבחירות 2015 ובאפריל 2019, בהתאמה, לטובת גנץ וש"ס בבחירות 2020. הירידה בתמיכה במפלגות הציוניות הולכת ומתחזקת בקרב הציבור הערבי. בפועל, דפוסי ההצבעה המחאתיים מתחזקים.
המצביע הערבי עבר את סף הפחד מהחרמת הבחירות עוד ב-2001, אז 82% מהמצביעים הערבים החרימו את אהוד ברק והביאו לבחירתו של אריאל שרון. המודעות לחשיבות הקול הערבי הולכת ומתחזקת מאז. מאז 1996, הבוחר הערבי מחזיק בקול שלו כקלף חשוב - הקול הזה גרם לפרס להפסיד ב-1996, העניק לברק את הניצחון ב-1999 והעניש אותו לאחר ששלח שוטרים לירות במפגינים באוקטובר 2000.
מאז חיזק אהוד ברק את המשבר בין המצביע הערבי לשמאל הציוני, המפלגות המייצגות את הציבור הערבי מחפשות דרך להשפיע כפי שהצליחו ב-1995-1992, אך הן לא מצליחות למצוא את ההזדמנות הראויה. המשבר הפנים פלסטיני, התמוטטות אוסלו וקבלת המציאות של "ניהול הסכסוך" הרחיקה את המצביעים הערבים מתחושת "האחריות ההיסטורית לגורל העם הפלסטיני", שאפיינה את שנות השמונים. הרשימה המשותפת שקמה בשנת 2015 ניסתה לארגן מחדש את הציבורי הערבי-פלסטיני בישראל במנותק משתי הסוגיות: הפלסטינית והדתית-חילונית.
מגמות ההצבעה בעשור האחרון ברורות - פוטנציאל המצביעים הערבים יכול להגיע לכ-85%, ובבחירות לרשויות המקומיות הוא אף עובר את ה-90%. בפועל, משתמש המצביע הערבי בכוח ההצבעה שלו כדי להראות את הדרך למפלגות. מי שעוקב בשנים האחרונות אחר השיח בעמודי הפייסבוק רואה שיח מאוד ביקורתי על המנהיגות, שמשתלטת על ציבור המצביעים העצמאי ולא המפלגתי.
פעילי המפלגות לא מצליחים להתמודד עם גל הביקורת הקשה ולעתים אף מעליבה. בהיעדר פלטפורמה דמוקרטית בה יוכל הציבור להביע את דעתו על עמדות המנהיגים והמפלגות, הפכה הזירה הווירטואלית לזירת התגוששות ביקורתית וארסית. אחדים ממנהיגי המפלגות חושבים שהגל הזה יעבור והציבור יסלח להם.
המצביע הערבי מבין שהכוח שיש לו הוא בהחרמת הבחירות - הוא מוכן להשתמש בו ולהעניש את מנהיגיו, להוריד את ארבע המפלגות לעשרה מנדטים כפי שקרה באפריל 2019, ולכפות איחוד מחדש כמו בבחירות של 2020. אחוז ההצבעה עמד אז על 65%, כשבפועל אפשר היה לגייס כ-80% מהמצביעים הערבים.
כל המחקרים מצביעים על כך שזהו הפוטנציאל האמיתי. למרות שהמשותפת זקפה את העלייה בשיעורי ההצבעה לטובתה, זאת היתה עבודה של עמותות במימון תורמים יהודים מארצות הברית שנמאס להם מנתניהו. קמפיין העלאת שיעור ההצבעה כבר מתארגן ועולה עם שם חדש "קדאיא".
המשא ומתן המקרטע, בעיקר בין חד"ש (ושלושת המפלגות שהצטרפו אליה) לרע"מ, יימשך עד הדקה התשעים. מה שברור הוא שרע"מ, שלמעשה היא התנועה האסלאמית הדרומית, שיפרה את המערך הארגוני והתקשורתי שלה לעומת אפריל 2019, אז היא התמודדה ביחד עם בל"ד מול חד"ש ותע"ל. שתי הרשימות זכו אז ביחד ב-10 מנדטים.
הסקרים כיום נותנים לארבע המפלגות ברשימה המשותפת בין 11-10 מנדטים. במשך חודשים רבים ניסה מנסור עבאס לקבל מנתניהו את הורדת אחוז החסימה. אריה דרעי התנגד נחרצות וזה ירד מהפרק. מי שעקב אחרי פעילות הדרומית במשבר הקורונה, הבחין בהקמת מערך עצמאי שהתבסס על מערך חלוקת המזון למשפחות שנקלעו למשבר. הם חיזקו את המערך הארגוני, הלוגיסטי והתקשורתי.
במשך חודשים חולקו עשרות אלפי משלוחי מזון למשפחות והכל נרשם במערכות הממוחשבות שהוקמו לשרת גם ביום הבוחר. המערכת משגרת כבר חודשים מסרונים פוליטיים לניידים של מאות אלפי אזרחים.
המצביעים הערבים, בהם רופאים, עיתונאים, פועלים ועובדי משרדי ממשלה, רואים את עצמם כשחקנים מרכזיים בכלכלה ורוצים להשפיע בשיח התקשורתי-פוליטי. הם כבר לא מוכנים להסתפק בלשבת על ספסל המילואים של השמאל הישראלי.
הדוגמה האידיאלית היא בשנים 1995-1992, אך כדי להגיע לעמדת השפעה דומה לא מספיק לארגן מחדש את החברה הערבית-פלסטינית. לציבור הערבי נמאס להיות שבוי בידי השמאל האשכנזי ששוב בועט בו כפי שעשו אהוד ברק, ציפי ליבני ובני גנץ.
החיפוש אחר ההשפעה מחייב את הציבור הערבי להסתכל מחוץ לביתו ולחפש הזדמנויות לשיתופי פעולה עם קהלים להם נמאס מנתניהו וגנץ, כאלו המחפשים צדק כלכלי, רב תרבותיות ושלום אמיתי. קהלים כאלה קיימים בציבור היהודי, והציבור הערבי יכול לשחרר אותם מעוד רמטכ"ל שיתגאה בכמות הערבים שהוא חיסל ומראש ממשלה מסית ונאשם בשוחד.
הכותב הוא עיתונאי לשעבר ומייסדו של מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים