ראשון לציון, למי שלא מכיר, היא מהמטרופולינים החשובים והמשגשגים בעולם זה כמה עשורים. גדולי המנהיגים, היסטוריונים, אנשי הדת, האדריכלים, המהנדסים, הארכיאולוגים והמשוררים דיברו - וממשיכים לדבר - בשבחה שוב ושוב, בכל הזדמנות שנקרית בדרכם. כינויה הרווח - "יצירת מופת של הציוויליזציה המודרנית" (Masterpiece of Modern Civilization) - מיוחס לה עוד משחר התקופה הממלוכית בימי הביניים, אף על פי שהעיר נוסדה רק 650-600 שנה לאחר מכן.
באופן לא מפתיע, ברגע שבו הוחלט על חיסון עובדי ההוראה בישראל מפני נגיף הקורונה, היה ברור לכל - מדן ועד אילת, מניו יורק ועד פריז, מניירובי ועד מומביי - כי ראשון לציון תהיה העיר הראשונה בארץ (ובין הראשונות בעולם) שבה תונח אבן הפינה לאירוע היסטורי בסדר גודל כזה. נכון, המיקום המדויק שנבחר לאירוע - המרכז הרפואי ע"ש יצחק שמיר, הידוע גם בשם אסף הרופא - נמצא גם תחת תחום השיפוט של מועצה מקומית באר יעקב, אבל אם תשאלו מישהו ברחוב היכן נמצא בית החולים הזה, הוא ללא ספק יענה לכם "בראשון". בכל זאת, מהי באר יעקב ליד ראשון לציון? לא יותר מבור לאגירת מי תהום.
לקריאה נוספת בנושא החיסונים
16:50, חניון 2 של אסף הרופא. שאון עולה מכיוון בית הספר לפיזיותרפיה, שם הוחלט לקיים את האירוע המכונן. יש לא מעט עובדי הוראה בראשון לציון ונשמע שכולם כאן. זה לא מפתיע. נושא החינוך נמצא מאז ומתמיד בראש סדר העדיפויות של עיריות ראשון לציון לדורותיהן. צוותי ההוראה נחשבים בעיר לנכס יקר שיש להשקיע בו, לדאוג לרווחתו ומן הסתם לחסן אותו מפני נגיף הקורונה לפני כולם.
זה, בכל אופן, הרושם העולה מההזמנה ששלחה העירייה לסיקור המבצע הגדול. "החל ממחר", נכתב שם, "צוותי ההוראה בעיר יוזמנו להגיע לבית החולים אסף הרופא במטרה להתחסן נגד הנגיף. בכך, עיריית ראשון לציון תהיה הראשונה מבין ערי ישראל שמתחילה לחסן את צוותי ההוראה בעיר". המשפט האחרון היה בפונטים מודגשים. בצדק. יש במה להתגאות.
16:53, הרחבה שמחוץ להיכל התהילה של ראשון לציון - חדרי החיסון. האמת היא שלא מי יודע מה צפוף כאן ובטח שלא הומה. על הרעש שנשמע מהחניון, מתברר, אחראים רק המאבטחים. הם צועקים ויורים פקודות על העומדים בתור ללא הרף, אף על פי שאוכלוסיית העומדים בתור מונה לכל היותר, ברגעים הכי צפופים של ה"מבצע", 12 פרטים. לעיתים נדמה שהם נחושים, בניגוד לכל הגיון, לעבוד קשה מדי. או, לחילופין, שהם עובדים לפי שקל לצעקה.
קהל המתחסנים כאן מורכב משילוב חמוד בין אזרחים ותיקים למשתחררים טריים שעובדים ברשות שדות התעופה. בין האזרחים הוותיקים יש כאן גם כמה עובדי הוראה לפני או במקום הפנסיה, אבל לא בשיעור יוצא דופן יחסית לשיעורם באוכלוסיית האזרחים הוותיקים הכללית. הסיבה לכך פשוטה: מבצע חיסון עובדי ההוראה של ראשון לציון לא באמת מתחיל היום. כלומר, הוא כן, אבל רק לבני 60 ומעלה. אנשים שממילא רשאים להתחסן. נכון, חלקם קיבלו בכך הזדמנות להקדים בכמה ימים את החיסון שנקבע להם, אבל עדיין, האירוע הזה הוא בעצם לא אירוע.
חשמל באוויר
דוברת העירייה החייכנית, מוריה מלכה, מבטיחה שבקרוב אמורה להגיע להתחסן מישהי מהטייפ קאסט שהיה אמור להיות מתאים לכתבה זו - מישהי שנראית כמו מורה בישראל ומדברת כמו מורה בישראל - אז אני ממתין בסבלנות ובינתיים נהנה מהאווירה. כן, בכל זאת יש כאן משהו. זיק של חשמל באוויר. אנשים שמחים, טובים זה לזה, לא דוחפים, לא מקללים, אפילו לא עוקפים בתור. בשילוב עם הנוכחות המוגברת של אנשי רשות שדות התעופה זה מזכיר קצת תור לצ'ק אין בנתב"ג. באיזשהו מקום, עבור כל מי שחי את החלום הישראלי (חו"ל), זה באמת סוג של צ'ק-אין לצ'ק-אין.
בעמדת מילוי הניירת לקראת החיסון חסרים עטים. בכל שנייה מישהו פה מבקש עט. לפעמים באופן נואש, כאילו בכך ייחרץ גורלו. חבל. כל זה היה יכול להיחסך אם משרד הבריאות היה מכריז שאחד הקריטריונים לקבלת חיסון לקורונה הוא עט. בכלל, מה שנראה מרחוק כמו מבצע לאומי מתוקתק, נשמע קצת אחרת כשמטים אוזן לשיחה פרטית בין אחראית על רישום המתחסנים לאחת מעובדותיה. "אחרת", במובן של מדאיג ומטריד, גם נוכח הטרמינולוגיה הצורמת משהו.
"תעשו סלקציה!", רועמת האחראית. "אני לא יכולה", עונה לה העובדת, "אני רואה כאן המון צעירים ואני לא יודעת מה לעשות. יש להם אישור להתחסן? מיהם? ומה בנוגע לסייעות? מותר להן להתחסן? לשלוח סייעות הביתה? תגידי לי מה לעשות". גם כשמקשיבים לשיחות בין המתחסנים אפשר לזהות אי אלו סדקים במערכת. "איך הגעת לפה?", שואלת אחת המתחסנות את חברתה, "קיבלת סמס?". "לא", עונה לה החברה, "אבל בואי נגיד שסמס הגיע אליי, בדרך לא דרך. בקיצור, נאמר לי מפה לאוזן שאפשר להגיע. תשמעי, אני חייבת להתחסן עכשיו. אין מצב שלא. כבר הייתי בהיכל התרבות בראשון לציון, ישובה על הכיסא של המתחסנים והאחות סירבה לחסן אותי. היא טענה שאפשר רק מגיל 60".
"מהבוקר חיסנו כבר 700 בני אדם", מתגאה אחת האחיות האחראיות במתחם. "זה ממש מרגש, כי אנחנו עושים היסטוריה. בשנה הבאה ילמדו את זה בבתי ספר לרפואה כמו שאנחנו למדנו על השפעת הספרדית. אה… רגע, כן, כן, יש לי עט, אבל תחזירי! את שומעת? תחזירי! איפה היינו?".
בשפעת הספרדית.
"כן, זה די דומה למה שקורה עכשיו. יש כמות מטורפת של חולים, גם בארץ. אנשים חייבים להבין שכדאי להם מאוד להתחסן. כשמגיע אליי בן אדם שמתלבט ומנסה לשבת על הגדר, אני אומרת לו 'תשמע, אם לא היו מתחסנים לשום דבר, היינו חיים אולי עד גיל 40'. זו בכלל לא שאלה. אני גם יכולה להגיד לך שמי שמגיע להתחסן מתנהג בסדר מופתי. אנשים מאוד רוצים להתחסן. זה לא תור למס הכנסה, אתה יודע".
"אם לפי הגורל אני צריך להידבק, אני אדבק"
הדוברת מוסרת שהמורה המתחסנת שלנו עדיין בדרך. היו לה כמה עצירות שהיא הייתה חייבת לעשות, אבל היא כבר באה. טוב, נמשיך לחכות. נדבר בינתיים עם אדון חביב למראה בשם גרגורי שעומד בתור מאחורי גברת מבוגרת ממש נהדרת עם כובע צמר בצבעי טורקיז ואדום, ז'קט צמר בצבעים תואמים, עגילי חישוק ענקיים ואיפור של נשף בפריז. האיש, מתברר, מורה לפיזיקה בגימנסיה הריאלית בעיר, עולה ותיק למדי מברית המועצות. "אתה יודע כמה אני פוחד מהקורונה?", הוא שואל אותי.
לא.
"אפס. אני לא פוחד ממנה בכלל. למה אני צריך לפחד ממה שאין לי?".
אה… סיבכת אותי.
"תחשוב על זה רגע. יש מילה כזאת שנקראת 'גורל'. אם לפי הגורל אני צריך להידבק, אני אדבק. אני לא פוחד מכלום. הבעיה היא של התקשורת שלנו, עם כל הכבוד לך ידידי. אתם היסטרים שחבל על הזמן. אתם מנפחים את הסיפור ואז צועקים 'וואו, מה עשינו'. כל ההיסטריה בארץ זה בגלל התקשורת. הקורונה, עד כמה שאני יודע, לא".
קצת מאחוריו עומד בחור גדול ושרירי שמספר שגם הוא עובד הוראה. "אני מדריך מוגנות בבית ספר", הוא אומר.
מה זאת אומרת? קרב מגע?
"מה פתאום. אלימות. אני אחראי אלימות בבית ספר. זה יסודי, ילדים קטנים, וכרגע הם בהלם ממה שקורה סביבם. זה משפיע עליהם חזק מאוד מבחינה נפשית. הם רוצים לשחק בחצרות, ללמוד כמו שצריך, להיות ילדים - ובום, פתאום אין להם את זה. אני סוג של אוזן קשבת בשבילם ועכשיו אני רוצה מאוד להתחסן - בעיקר כדי שאוכל להמשיך לעבוד איתם בלי לחשוש מהדבקה".
"שומע?", פונה אליי דוברת העירייה. "כנראה שהמורה שאמרתי לך עליה לא תגיע בקרוב. היו לה כמה בעיות בדרך, עזוב, לא משנה, אנחנו זזים".