אם לא תקרה הפתעה לא סבירה בעליל של הרגע האחרון, הכנסת ה-23 תתפזר הלילה (שלישי) בחצות וממשלת הרוטציה של בנימין נתניהו ובני גנץ תיפח את נשימתה האחרונה, עוד בטרם מלאו לה תשעה חודשים. זו לא תהיה הממשלה הקצרה בתולדות ישראל, וגם לא הכנסת הקצרה בהיסטוריה. חלק מהח"כים והשרים אפילו הספיקו להצטייד באיזה הישג אמיתי או שניים שיוכלו לנופף בו לעיני הציבור.
אבל בדברי הימים, לפחות אלה הקרובים בזיכרון הקצר, ממשלת נתניהו-גנץ, על ריביה, תככיה, ומרפקיה, תירשם כאחת המקולקלות והמאוסות שהיו כאן. מהסקרים עולה שלפחות 50% מהישראלים יגידו הלילה "ברוך שפטרנו".
עוד בוואלה!
ובכל זאת, היה עוד מי שניסה להציל אותה, או לפחות בכאילו, לעולם לא נדע. בליכוד עשו אמש מאמצים עילאיים לגייס רוב לחוק שידחה את הדד ליין לאישור התקציב, כדי לקבל עוד 24 שעות למיצוי השיחות עם כחול לבן. נתניהו הגיע בעצמו לכנסת והפעיל פיליבסטר כדי לוודא שיש לו את האצבעות הדרושות - אבל המהלך נכשל, באחת הדרמות הפרלמנטריות הגדולות שזכורות. רוב חברי כחול לבן נעדרו מההצבעה, בהוראה מלמעלה, פרט לאסף זמיר, רם שפע, ומיקי חיימוביץ', שהגיחו למליאה ברגע האחרון בסיבוב ההצבעה השני, והצטרפו לאופוזיציה בניגוד לעמדת הסיעה.
ואז, מחוץ לרדאר, הסתערה גם ח"כ מיכל שיר מהליכוד, המקורבת לגדעון סער, ושמטה את כל הלסתות מסביב. תוך שלוש דקות, ארבעה קולות "נגד" הפכו את המאזן בהצבעה וגזרו את הקץ על כל נסיונות התיווך והפשרה של הרגע האחרון. ממשלת נתניהו-גנץ איבדה את הסיכוי שנותר לה להחייאה, ועוד באיזה פינאלה.
כמה דקות קודם לכן, שליחים עדיין התרוצצו כדי לראות אם אפשר למצוא נתיב שיחלץ מהבחירות, ונתניהו נשא נאום גלגול אחריות בכנסת בנסיון לשכנע את גנץ להצטרף למאמץ למנוע בחירות. אפקט גדעון סער, משמע, החשש של נתניהו ממפת מנדטים חדשה שתביא לסיום שלטונו, בשילוב עם אפקט המוטציה, שפגע בחגיגות החיסונים ויצר בהלה מהתפרצות מחודשת של הקורונה, שינו את מאזן החישובים שלו, והמאמץ לדחות את הבחירות ככל הנראה היה כן ואמיתי, ולא רק תרגיל ב"בליים גיים".
המתווה שהיה על השולחן כלל הסכמה להעברת תקציב 2020 ותקציב 2021 תוך שבועיים, עם לוחות זמנים ברורים והבטחה מעומעמת לקיום הרוטציה. עד היום, נתניהו התעלם מהדרישה של כחול לבן להעביר מידית תקציב דו שנתי, ולפתע התברר שאין בעיות וניתן לעשות זאת תוך שבועיים.
עקרונית, זה היה אמור לאפשר לגנץ לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס בחודשים האחרונים, כשאיים בבחירות אם לא יעבור התקציב. לכאורה, אם נתניהו היה עומד במילתו ובלוחות הזמנים, תקציב 2021 היה אמור לעבור עד תחילת ינואר, אך אז היה נשאר בלי דרך לפזר את הכנסת ובלי אפשרות להתחמק מהרוטציה בראשות הממשלה עם גנץ. אבל נתניהו רצה יותר מזה - בליכוד דרשו לקבל דריסת רגל בכל המינויים המשפטיים הבכירים, יועמ"ש, פרקליט מדינה, ושופטי בית המשפט העליון, כתנאי לכל פשרה. ואת זה גנץ לא היה מסוגל לספק.
בליכוד התעקשו לפתור את "בעיית ניסנקורן", שמרחפת באוויר עוד מימי המו"מ הקואליציוני. מלכתחילה, בבלפור סימנו את אבי ניסנקורן כסכנה וניסו להטיל וטו על מינויו כשר המשפטים. משנתקלו בסירוב, דרשו להיות מעורבים בכל המינויים במשרד שעליו הוא מופקד, שלהם נגיעה גם למשפט נתניהו וגם לאג'נדה השמרנית של מקורבו, יו"ר הכנסת יריב לוין, שהיה הנושא ונותן הראשי.
הפלא ופלא, לוין וניסנקורן מעולם לא הצליחו להסכים, ושר המשפטים הצמיח כנפיים עצמאיות, שהקפיצו את הפיוזים בבלפור, אבל גם בלשכת ראש הממשלה החליפי. מקורבי גנץ לא אהבו את זה שהוא מפר את ההסכם בה בעת שגנץ דורש מנתניהו לקיים אותו, ובשלב מסוים התחילו להאשימו כי התאהב בפוזיציה של אביר שלטון החוק ולחשוד שהוא מכלכל את צעדיו הבאים במפלגה אחרת.
זו הייתה קרקע פוריה בשביל הליכוד ללחוש על אוזנו של גנץ, בדיוק כפי שטיפטפו במשך חודשים רעל וסכסוכים בינו ובין יאיר לפיד, שהובילו בסוף לפירוק כחול לבן. כחלק מהמו"מ למניעת בחירות, הם ניסו לעשות מקצה שיפורים, ולדרוש את פיטוריו של ניסנקורן.
משהבינו שלגנץ אין יכולת פוליטית לעשות זאת, הטקטיקה שונתה והומרה לרשימת דרישות מפורטת המקצצת את כנפיו של ניסנקורן ומתערבת בסמכויותיו. המתווה כלל, בין היתר, ביטול של בחירתו של עמית אייסמן לפרקליט המדינה, וטו על מינוי היועמ"ש בשנה הבאה, ושינוי הרוב בוועדה למינוי שופטים כך שניסנקורן לא יוכל למנות אף שופט עליון בלי הסכמה של אסנת מארק או מירי רגב. אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר.
אם גנץ לא יפטר אותו, חשבו בבלפור, אולי אפשר לגרום לו להתפטר לבד. ואם הפשרה היתה עולה לגנץ במחיר פילוג כחול לבן, מה טוב; מינוס חמישה מנדטים, הצדקתו לדרישה לקיים את הרוטציה ולהפוך לראש הממשלה הייתה הופכת לעוד יותר מגוחכת.
גנץ היה מוכן לשקול את המתווה, שגובש בידי מקורבו מנכ"ל משרד רה"מ, הוד בצר, ובסיוע המתווך שהצטרף לשורותיו בימים האחרונים, שר המשפטים לשעבר חיים רמון. הבחירה ברמון כמתווך עוררה ביקורת בתוך כחול לבן ומחוצה לה, בשל עברו כמורשע בעבירת מין ובעיקר בשל האג'נדה שלו נגד מערכת המשפט, שהפוכה ב-180 מעלות מזו שמצהיר עליה שולחו; ועוד מיו"ר הסתדרות לשעבר, בעקיצה חדה לעברו של ניסנקורן, שנעמד על רגליו האחוריות כששמע במוצאי שבת מגנץ את המתווה.
גם שר החוץ גבי אשכנזי הבהיר לו שעם הדרישות של נתניהו הוא יתקשה לחיות. ובכל זאת, גנץ רצה לתת עוד צ'אנס אחרון למשא ומתן, והחליט בשלב ראשון לקדם יחד עם הליכוד הצעת חוק שתדחה את הדד ליין לאישור הכנסת ותתן זמן נוסף למיצוי השיחות.
רק שניסנקורן לא היה לבד. מחיר הפשרה עם נתניהו היה עולה לגנץ בפירוק מפלגתו, בפעם השניה. המחנה המיליטנטי בכחול לבן, שמעדיף בחירות בכל מחיר, הלך והתרחב וכלל כ-5-4 ח"כים. כשגנץ התחיל לספור אצבעות הבין את גודל הבעיה, ושגם את מרחב הנשימה שביקש כדי להמשיך במגעים עם נתניהו הוא יתקשה לקבל. לכן, ניסה אתמול גנץ למזער את הנזק שנגרם לו מחשיפת פרטי המו"מ ולשרטט את גבולותיו מחדש; הוא שוחח עם נתניהו והעביר לו דרישות סופיות, והבהיר שהוא לא מתכוון להזיז או לפגוע בניסנקורן.
אם החוק לדחיית אישור התקציב היה עובר אמש בקריאה ראשונה, אולי עוד היו ממשיכים לדבר על זה, אבל מורדי כחול לבן, בשילוב כוחות עם חברי מחנה סער שהצביעו נגד ונעדרו, חתכו את האירוע בקאט ברוטלי.
בניצוחו של ראש האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד, ובהנדסה מרחוק של סער, הרימו אמש הח"כים המורדים בכנסת מחזה נדיר, בו נתניהו, באופן חריג, איבד את השליטה בסיטואציה ואת המושכות. בימים הקרובים הם וסער יהפכו למוקד של התקפות והשמצות ויסומנו כאחראים הראשיים לבחירות הרביעיות. הם לא. האחריות על כתפיהם של העומדים בראש, ובעיקר של ראש הממשלה. הח"כים המורדים הם אלה שירו את הירייה הקטלנית ואצל לפחות כמחצית מהציבור - הם יינשאו כגיבורים. זה נכון במיוחד ובעיקר עבור זמיר, שפע וחיימוביץ', שעשו תיקון מאוחר עבור רבים מבוחריהם המאוכזבים על עצם הכניסה עם נתניהו לממשלה.
כמו כן, הקרדיט על הפלת הממשלה מגיע גם לעשרות אלפי מפגינים בבלפור ובגשרים ובצמתים בחודשים האחרונים, שלא הרפו במחאתם נגד השותפות עם נתניהו. הדגלים השחורים עבור כחול לבן הם כמו המתנחלים עבור הליכוד - קומץ קטן יחסית שמעצב את המדיניות של נבחריו. כמו שקבוצות הלחץ של יו"ש בליכוד אילצו לא פעם את נתניהו להסיט את ההגה המדיני בניגוד לרצונו, כך, בחצי השנה האחרונה, מחאת הדגלים השחורים חילחלה לתוך כחול לבן והקימה שם מאחז של התנגדות פנימית, שאילץ את גנץ לשנות כיוון והציב מולו ומול נתניהו תמרור עצור.