בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית יש קטגוריה שמוקדשת למפלגות שנפלו על חרבן והתפרקו כתוצאה מתעלוליו וסכסוכיו של בנימין נתניהו: מפלגת העבודה, קדימה, והמצטרפת האחרונה, כחול לבן. כולן נפלו קורבנות למדיניות ה"הפרד ומשול" שלו.
הפילוסוף האיטלקי מקיאוולי, שנחשב לאחד ממורי הדרך הרוחניים של נתניהו, המליץ בספרו "אמנות המלחמה" למפקד הצבאי "לחלק את כוחות האויב", על ידי יצירת סכסוכים ותככים פנימיים ומתן סיבות ותמריצים להתפצל או לערוק למחנה הנגדי. בעשור האחרון, נתניהו שיכלל את השיטה לדרגת הצטיינות. הוא הכניע את אהוד ברק, שאול מופז ובני גנץ, ניתק אותם מבסיס האם שלהם וצירף אותם לממשלתו. כך, פעם אחר פעם, פירק כל אלטרנטיבה שאיימה על שלטונו.
עוד בוואלה!
גנץ, הקורבן האחרון של שרשרת הפירוקים, עמד בראש האלטרנטיבה המבטיחה ביותר לנתניהו מאז 2009, והוא נפל בדיוק באותה שיטה כמו קודמיו. במשך שלוש מערכות בחירות נתניהו ניסה לחדור לקוקפיט ולזרוע סכסוכים וחוסר אמון בין גנץ ושותפיו בצמרת המפלגה, ובעיקר עם יאיר לפיד, ובפעם השלישית, גלידה: הקורונה סיפקה את הסיבה, הרוטציה סיפקה את התמריץ, כחול לבן נקרעה לשניים, והופ, נעלמה האלטרנטיבה. הפרד ומשול קלאסי. גנץ חשב שהוא לומד מניסיונם של קודמים שנפלו ברשת וניסה לבטח את עצמו בהסכם קואליציוני מפותל וחקיקה דרקונית שתחייב את נתניהו לקיים את שהבטיח, אבל זה ידע שמהרגע שפירק אותו מנכסיו - אין לו את הכוח הממשי לעשות את זה.
הפירוק של כחול לבן הוא ההישג הכי משמעותי של נתניהו בשנה האחרונה, והוא זה שמאפשר לו כעת להתחמק ממימוש ההסכם עם גנץ ולא לפחד מבחירות רביעיות. אמנם, נפתלי בנט נושף בעורפו מימין, אבל גוש הימין התחזק דרמטית בסקרים - והליכוד היא המפלגה הגדולה היחידה באמת, כשמסביבה עוד מפלגות קטנות ובינוניות. גוש המרכז-שמאל מפולג מאי פעם, עם שברי מפלגות שלבדן לא עוברות את אחוז החסימה והרשימה המשותפת שנחלשה באופן דרמטי, ואין אף משיח מבטיח שמאיים עליו באופק. במעמד צד אחד.
בבחירות בעידן הקורונה הלא-נודע יש גם סיכונים, שנתניהו מודע אליהן היטב - ומשנה ותיקה בעולם הפוליטי גורסת שהוא לעולם לא יוצא לבחירות מבלי שסגר את הקואליציה שתמליך אותו לאחר מכן - אבל ברמת ההנהגה אין לו עדיין מתחרה. יש שחולמים/מתריעים מפני קואליציית בנט-לפיד-ליברמן-גנץ שתדיח אותו מהכסא, אבל הרביעיה הזו תתקשה מאוד להסכים על מועמד אחד מתוכה לראשות הממשלה. גנץ ולפיד בקושי החליפו מילה מאז הגירושים הכואבים.
בינתיים, בכחול לבן הכריזו השבוע על "פאודה" בקרב התקציב/רוטציה, גנץ הודיע על הקמת ועדת בדיקה לפרשת הצוללות ומאיים לקדם כבר בשבוע הבא חוק לפיזור הכנסת. יש כבר חוק מוכן של סיעת יש עתיד, אבל בכחול לבן מתעקשים שהם רוצים להניח חוק משל עצמם, כמקובל בגירושים. אם ההישג הכי גדול של נתניהו הוא פירוק כחול לבן, הרי שאיחוד כוחות מחודש עשוי היה להרתיע אותו. כל עוד גנץ ולפיד לא מסוגלים לשבת אחד עם השני, הוא יכול להיות רגוע.
התיאבון רק גדל
עד כה נראה שהאיומים לא מרתיעים את נתניהו אלא רק מזיזים אותו לכיוון ההפוך ובעיקר משמשים אותו במשחק ההאשמות. כששר ביטחון מחליט להקים ועדת בדיקה נגד ראש הממשלה, קמפיין "הממשלה שבתוך הממשלה" מקבל חיזוק משמעותי.
נתניהו דרש אתמול מכחול לבן "גישה אחרת" של שיתוף פעולה, והוסיף - "אם לא, אני חושב שכל אחד מבין שזה מוביל לצערי לבחירות". במקביל לקו הלוחמני, אנשיהם של גנץ ונתניהו מנסים מאחורי הקלעים להגיע להבנות שיאפשרו לדחות את הקץ ובכל זאת להימנע מבחירות, שר האוצר ישראל כץ מציע כל מיני וריאציות יצירתיות על פיצול התקציב ומציע לשרים תכניות ותקציבים שלהם הם מתקשים לסרב, אבל הרוטציה? בכלל לא על הפרק. "אין שום סיכוי שתהיה רוטציה", אמר אחד ממקורביו של נתניהו.
להיפך, התיאבון רק גדל: לרשימת דרישות הליכוד הצטרפו באחרונה הפיטורים של אבי ניסנקורן ממשרד המשפטים. ובמקום נקודת יציאה אחת - נתניהו דורש עכשיו שתיים, כלומר, לפתוח לגמרי את ההסכם הקואליציוני ולוודא שלא תהיה לגנץ שום אפשרות, גם לא בטעות, להגיע לכיסא ראש הממשלה.
אחרי ההצלחה בסכסוכי הקוקפיט, נתניהו עבר לבחוש במה שנשאר מצמרת כחול לבן, שלישיית גנץ-אשכנזי-ניסנקורן, ובשבועות האחרונים לפחות בצלע אחת הוא זכה להצלחה. המתיחות בין גנץ וניסנקורן סביב ההתנהלות מול נתניהו עולה ויורדת לפרקים: גנץ לא אוהב את העצמאות הלעומתית של ניסנקורן מול הליכוד, ניסנקורן לא אוהב את הטון הפייסני של גנץ מול נתניהו. אשכנזי שומר על מרחק בטוח ושומר על שתיקה, אבל גם הוא דוחף לקו הרבה יותר תוקפני ואגרסיבי ולוחץ על גנץ לשבור את הכלים עוד לפני הדד-ליין של ה-23 בדצמבר.
מאחוריהם, בכנסת, חבורת אסף זמיר-רם שפע-מיקי חיימוביץ' לוחצת גם היא בכיוון דינמיקה של קרב, ולהתחלת הליך פיזור הכנסת כבר ברביעי הקרוב. אם גנץ יתפשר, אפילו אם ידחה את ההחלטה ויתן לנתניהו כמה שבועות בלבד, המפלגה שלו תעבור טלטלה ועשויה לצאת משליטה. נתניהו יחכך ידיו בהנאה ויכריז על שכלול נוסף של מלאכת ההפרד ומשול. פאודה, רק הפוך.
בינתיים, הוא עבר לקורבן הבא: הרשימה המשותפת. היחסים ההולכים ומתחממים בין הליכוד ובין יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, מחוללים משבר חריף - עד כדי איומים בפירוק ופיצול הרשימה. עבאס, שנמצא בעיצומו של קמפיין למיצוב ושדרוג כוחו ומעמדו, מתראיין תחת כל עץ רענן וקורא למהפך ביחסי הציבור הערבי והימין, תוך פלירטוט וחיזור מתמיד עם נתניהו וליכודניקים אחרים. תמיכה בממשלה בראשות נתניהו, חוק צרפתי שיעצור את כתבי האישום, אפילו מינוי לשר - מבחינתו של עבאס, הכל על השולחן בתמורה להישגים. במקביל, הוא מבקר בחריפות את החיבור האוטומטי של הפוליטיקאים הערבים עם השמאל וקורא תיגר על המנהיגות של איימן עודה, כשברקע, המשותפת מאבדת כמעט שליש מכוחה בסקרים. רעלים, חיצים, סכסוכים ותככים: עוד הפרד ומשול קלאסי.
המרכיב השני באמנות חלוקת האויב של מקיאוולי - מתן סיבות ותמריצים לפיצול או פילוג כוחות - קיים גם כן. נתניהו אמנם התנער מהרומן ההולך ומתרקם עם עבאס ובראיון שנתן לגלי ישראל בשבוע שעבר המשיך להכריז על כל הרשימה המשותפת כתומכי טרור, אבל הוא מתחזק איתו את הקשר באמצעות יו"ר הכנסת יריב לוין ואנשי לשכתו. בתחילת החודש, נתניהו הגיע באופן חריג לדיון על הפשיעה הערבית בוועדה של עבאס בכנסת, והתחייב להעביר תכנית ממשלתית לטיפול בנושא בשבועות הקרובים. בסוף החודש שעבר, עבאס קיבל עדכון אישי ממזכיר הממשלה צחי ברוורמן על העלאת תוכנית החומש 922 למגזר הערבי לאישור בממשלה, ואפשר לצפות בזהירות שגם בפעם הבאה הוא יזקוף את ההישג לזכותו ולזכות הקשרים המתהדקים עם לשכת ראש הממשלה, ויפרוץ קרב קרדיטים נוסף ברשימה המשותפת.
תמריץ נוסף שנמצא על השולחן הוא הצעת החוק להורדת אחוז החסימה, שח"כ שלמה קרעי הגיש לפני מספר שבועות בכנסת, שנועדה להקל על פיצולים ופירוקים. לא ברור אם יש לחוק בכלל רוב בכנסת, בעיקר לאור ההתנגדות של דרעי, בנט ואחרים, אבל הוא עשוי להישלף בשבועות הקרובים, במטרה ליצור תשתית נוחה ככל האפשר להתמודדות של מפלגות קטנות שיקלו על האופציות להרכבת ממשלת ימין בבחירות הבאות.
יש כבר הרבה שחקנים פוטנציאליים על המדף, גם אם המשותפת תשרוד: מפלגת שולמנים של אביר קרא, מפלגת גמלאים של דני יתום, מפלגה יהודית-ערבית של יונה יהב וראש עיריית נצרת, מפלגת חיים רמון, אולי מפלגת שאשא-ביטון. מבחינת נתניהו - כל המרבה הרי זה משובח: קל יותר להתמודד עם הרבה אויבים קטנים מאשר עם אויב אחד גדול.