לאן נעלם חסן שוקרי?

80 שנה חלפו מאז הלך לעולמו ראש העיר המיתולוגי של חיפה, חסן ביי שוקרי, ומי שרוצה לעלות על קברו כדי לחלוק לו כבוד, יתקשה למצוא אותו. אפילו רבים מבכירי העירייה לא יודעים היכן הוא. אמנם לעיריית חיפה יש חלקת ראשי עיר מיוחדת בבית העלמין שדה יהושע שבשכונת כפר סמיר בעיר, אך שוקרי המוסלמי נטמן ב-1940 - לפני שחלקה זו הוקמה. הוא נקבר בבית העלמין המוזנח והלא נגיש "אל-אסתקלאל" ("העצמאות") שבשיפולי ואדי סליב, בעיר התחתית של חיפה. שם נשכח.

לבית העלמין נכנסים רשמית דרך שער הנעול תמיד, או במדרגות ברזל תלולות דרך מסגריה הגובלת בו. זו, באדיבותה, מאפשרת גישה לקרוביהם של הנפטרים שנטמנו במקום. נכדתו של ראש העיר המנוח, אמירה שוקרי, בעצמה סבתא בת 74, נעזרת במיקומו של עץ דקל כדי לאתר את הקבר בתוך העזובה ובין ערימות פסולת הבניין, האשפה והעשבייה סביב. היא אולי האחרונה הפוקדת את קברו בקביעות. על הקבר אין שלט ואין כיתוב, אם הייתה מצבה היא כנראה הוסרה או נותצה במשך השנים.

"במלחמה נפלו פה פגזים", מסבירה הנכדה את ההרס סביב, שנגרם בהפצצה של מטוסים איטלקיים על חיפה ב-21 בספטמבר 1940, כמה חודשים אחרי הלוויית סבא שלה. פצצה נפלה בבית הקברות "אל-אסתקלאל", הרסה כמה קברים וגרמה לנזק רב. "זה עצוב מאוד ואני כועסת", היא אומרת על כך שלא התממשו תוכניותיו של ראש העיר לשעבר יונה יהב להפוך את בית הקברות לאתר לשימור, כדי לבצע בו את השיפוץ היסודי המיוחל. "זה גועל נפש. אני לא מבינה למה ככה זה נראה", היא מלינה.

הפתרון האישי שמצאה היה להקים לסבא שלה מצבה בבית העלמין המוסלמי בכפר סמיר, בצד המערבי של העיר, מתוך תקווה כי עצמותיו של שוקרי יועברו לשם יום אחד ויוטמנו לצד בנו - אביה. אבל התהליך לא הושלם, תוך שלדבריה נדרשה לתשלום של 3,000 דולר כדי "לפדות" את שרידיו מבית העלמין המוסלמי הישן. "סבא דגל באחווה ובשלום ועשה הכול למען זה. הוא פעל שיהודים וערבים יעבדו ביחד ואני חושבת שהיה ראש העיר היחידי שביום ההלוויה שלו סגרו את כל העסקים בעיר", היא מספרת בגאווה רבה על הסבא המפורסם.

חוקר מדע המדינה וארץ ישראל ד"ר שי חורב מספר בזהירות המתבקשת כי "קברו נשכח בשל שילוב של התייחסות לא מספקת של ההנהגה הערבית אחריו וגם ההתייחסות המבטלת של היהודים". חורב הוא מחברו של הספר "כבוד ראש העיר", העוסק בארבעה ראשי עירייה חיפאיים, בהם שוקרי, שדגלו בצורך בחיים משותפים בין כל העדות החיות ופועלות בעיר.

אין חולק שלחסן שוקרי מקום נכבד בהיסטוריה המודרנית של חיפה, ובראש ובראשונה כעיר משותפת בה חיים יחד ערבים ויהודים. לא לחינם מופיע פורטרט שלו בראש שורת דיוקני ראשי העיר, במסדרון המוביל ללשכת ראשת העיר הנוכחית. בניין העירייה ניצב ברחוב ששמו הוסב ונקרא על שמו. סמטת מדרגות בשכונת ואדי סליב אף היא נקראת על שמו.

יש לו זכויות רבות בעיר. בתקופת כהונתו כראש עיר כיהנו לראשונה שני חברי מועצה יהודים במועצת העיר בת שבעת החברים. כמו כן, הוא מינה מזכיר עירייה יהודי והעירייה החלה להעסיק עובדים וקבלנים יהודים. תכתובות העירייה החלו להתנהל בעברית בנוסף לערבית.

"יכולתו של שוקרי ליצור שפה משותפת עם היהודים, הפכה את העירייה למוסד שפועל בשיתוף פעולה שכמוהו לא היה בערים מעורבות אחרות בפלשתינה המנדטורית", קובע ד"ר תמיר גורן מאוניברסיטת חיפה במאמר שפרסם ב-2006 בכתב העת הבריטי ללימודי המזרח התיכון. במאמרו גורן מנתח את היחסים שנוצרו בין שוקרי ליהודים ומראה כי שיתוף הפעולה שהתממש ביניהם התבסס על אמון הדדי, הנובע מגישה זהה של שני הצדדים לפעילות העירונית.

הוא אומר כי שוקרי האמין שניתן ליישב את הסכסוך היהודי-ערבי ולהשיג שלום, על בסיס הידברות. "כעת, לראשונה בפלסטין, הייתה לצד היהודי אפשרות לשתף פעולה בעירייה הנשלטת בידי ערבים על ידי השתתפות בהנהלתה". חזון זה של שוקרי נותר רלוונטי גם לניהול העיר כיום - בה הערבים הם המיעוט החבר בהנהלתה, וגם ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי על בסיס אינטרסים משותפים.

שוקרי כיהן כראש העיר חיפה בשנים 1920-1914 ו-1940-1927 והיו אלה הערבים שניתקו עמו מגע והביאו להפסקה בין הכהונות. הוא התפטר, ומחליפו בשנים 1920 עד 1927 היה עבד אל-רחמאן אל-חאג', שזוהה עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, והדיר את רגליהם של היהודים ממשרות בעירייה.

למרות זאת, שוקרי לא נסוג מחזונו. ב-1921 הוא שלח מברק לממשלת בריטניה, בו הוקיע את הלאומנים הערבים שתובעים ממנה לזנוח את הציונות: "איננו מחשיבים את העם היהודי לאויב המנסה לפגוע בנו", כתב, "אנו רואים בעם היהודי אח, החולק עמנו את צרותינו ואת שמחותינו, ומסייע לנו בבניית ארצנו המשותפת. אנו משוכנעים שללא הגירה יהודית וללא סיוע כלכלי לא תתפתח הארץ מבחינה כלכלית. ניתן לראות זאת מהעובדה שהערים המאוכלסות בחלקן על ידי יהודים כמו ירושלים, יפו, חיפה וטבריה מתקדמות בעקביות, בעוד שכם, עכו ונצרת - שבהן לא שוכנים יהודים - מתדרדרות בהתמדה".

לדברי ההיסטוריון יהושע פורת, שוקרי היה "פרו-ציוני". התנהלותו וההתבטאויות שקנו לו אהדה ותמיכה אצל יהודי פלשתינה, זיכו אותו במעמד של "משת"פ" אצל הערבים. במאי 1936 התפוצץ מטען על חלון ביתו, ובינואר 1937 ,כשהגיע לעבודה, ירה לעברו אלמוני רעול פנים בכפייה ארבע יריות בפתח בניין העירייה הישן. היו ניסיונות התנקשות נוספים. לשארית חייו הוא נותר מאויים ואף נאלץ להחליף כתובות. גם היום, יש ממנהיגי הציבור הערבי בעיר ובכלל שנמנעים מלהיות מזוהים עמו ועם מורשתו.

שוקרי חלה ומת ב-29 בינואר 1940 כשהיה כבן 65. עיתון הפועלים "דבר" דיווח למחרת הלוויתו של חסן ביי שוקרי כי אלפי אנשים השתתפו בה. "הייתה זו הלוויה הראשונה מאז המאורעות, שבה השתתפו אנשים מכל העדות השונות", ציין העיתון בפתיח, בקשר עם מורשתו על ראש העיר. "בשעה תשע התכנסה ישיבת העיריה המיוחדת בה השתתפו סגן המושל איואנס ומ"מ ראש העירייה הביע במילים חמות את צער העירייה על הילקח ראשה והנוכחים כיבדו את זכרו בקימה מתוך דומייה".

מסע הלוויה יצא מבית שלטון המחוז והתקדם לאורך רחוב יפו ורחוב הבנקים לבניין העירייה, שם הספידו, בערבית, פקיד המחוז ראפיק ביידון בשם המושל. "אחריו דיבר שבתאי לוי (לימים ראש העיר) בעברית בשם העירייה", נכתב. "לבסוף קרא מר לוי את הטלגרמה של הנציב העליון, שבה נאמר כי הוד מלכותו קיבל בצער רב את הידיעה על מותו, האיש ששירת את חיפה במשך תקופה ארוכה לאין ערוך, מבלי להתחשב במסיבות אישיות, והיה מופת לכל", דווח בעיתון.

"פרשת ההספדים נסתיימה בדברי יוסף אל חאטיב, מזכיר העירייה וחתנו של הנפטר, שהודה בשם המשפחה. מהעירייה הועבר הארון למסגד אסתקלאל, שם חיכה לו קהל מוסלמי גדול והמנוח נקבר בבית הקברות המוסלמי העתיק, בקברות המשפחה, ליד קבר אביו", המשיך העיתון בתיאור ההלוויה.

"היא עברה בסדר גמור, ואיבטחו אותה מאה שוטרים בריטיים ו-50 שוטרים ארץ-ישראליים עם מפקד משטרת המחוז בארקר בראשם. חברת החשמל, שלא שלחה זרים להלוויה, תרמה 25 לירות לטובת עניי העיר", נכתב. העיתון מציין כי בלוויה השתתף נציג עבדאללה מלך ירדן, סאמי ביי ראפיי (סמיר א-ריפאעי, י"א), בן דודה של אמירה שוקרי ולימים ראש ממשלת ירדן בשש כהונות שונות. אגרות השתתפות בצער הגיעו גם מהסוכנות היהודית, הוועד הלאומי וגופים אחרים.

ראש העיר הקודם יונה יהב אמר כי לשוקרי זכויות רבות בעיר. "רציתי להפוך את בית העלמין הזה לאתר לשימור אבל לא נתנו לי. זה נושא חשוב מאוד, מי שטווה את מטבעות ההתנהגות לכך שגם היום, 80 שנה אחרי לכתו, חיפה היא מעוז הדו-קיום בין יהודים לערבים, זה חסן ביי שוקרי. אנחנו רואים אותו כראש העירייה הראשון של חיפה המודרנית", הסביר.

"שוקרי הוא מי שהניח את יסודות הסובלנות והליברליות בחיפה וחייב בהתנהגותו האצילית והאמיצה את כל ראשי הערים שבאו אחריו", הוא מוסיף. "נדרש הרבה אומץ אישי וציבורי לעשות את מה ששוקרי עשה תוך סיכון עצמו ומשפחתו. הוא לא נבהל גם אחרי שפעמיים ניסו להתנקש בחייו והמשיך בדרכו החכמה והאמיצה והתווה את דרך הסובלנות וכיבוד הזולת לכל הבאים אחריו לפני קרוב למאה שנה".

סאמי שריף, אחד מחמישה חברי "ועד מתוולי (נאמני) ווקף אסתקלאל", שמונו בשנה שעברה על ידי בית הדין השרעי בחיפה, אומר שהעתקת מקום הקבורה לא אפשרית וניתנת רק במקרים חריגים ובאישור בית הדין. שריף מסביר שהוועד עדיין מתמודד עם נושאים בסיסיים כמו בעלות על הנכסים. בוועד טוענים זה מכבר כי "בית הקברות אסתקלאל עצמו 'נמכר' לחברה פרטית לשם ביצוע פרויקט. רק בתום הליכים משפטיים מייגעים שהסתיימו בבית המשפט העליון בוטלה העסקה ובית הקברות הושב לווקף אסתקלאל".

הם מוסיפים כי "עם זאת, הווקף חוייב לשלם לחברה המסחרית מיליוני שקלים שרק הכבידו עוד יותר על מצבו הכלכלי הרעוע. רק בעזרת קמפיין התרמות גויסו הסכומים לתשלום החובות ולסגירת תיק ההוצאה לפועל שהעמיד בסיכון גם את המסגד עצמו".

"הנושא לא מוכר לי", מסר בתגובה רג'א זעאתרה, חבר מועצת העיר מטעם חד"ש, שבקואליציה של ראשת העיר עינת קליש רותם, "אם המשפחה תפנה, אשתדל לעזור מול הגורמים הרלוונטיים".

מעיריית חיפה נמסר בתגובה: "ראש העיר הנחתה את גורמי העירייה הרלוונטיים לבדוק את העניין מול הווקף ומול משפחת חסן שוקרי וביחד לפעול כדי לכבד את זכרו של ראש העיר הראשון של חיפה".