בני הנוער נשארים בבית, והדיכאון והסכנות נותרים איתם

קבינט הקורונה אישר השבוע את חזרתם של תלמידי כיתות ה'-ו' לספסל הלימודים החל מיום שלישי הבא. בנוסף, הוחלט שבכפוף לרמת התחלואה גם תלמידי כיתות י"א-י"ב יחזרו לבתי ספר בשבוע שלאחר מכן. אולם נכון להיום (חמישי), תאריך חזרתם ללימודים של כיתות ז'-י' אינו ידוע, ולמעט הפוגה קצרה בחודש מאי, בני הנוער בשכבות אלו לומדים מהבית מאז חודש מרץ.

לפי גורמי מקצוע רבים, הלמידה מרחוק הוכחה כלא יעילה. מעבר לכך, השהייה הממושכת בבתים והיעדר מסגרת לימודית וחברתית גורמת ל"נשירה סמויה" של אחוז לא מבוטל בקרב התלמידים, ואף מערערת את מצבם הנפשי.

"כל החוטים שמחברים את בני הנוער לפונקציות שיכולות לעזור להם כשהם נמצאים בסוג של מצוקה - פרומים כרגע", מסרה מנהלת השירות הפסיכולוגי-חינוכי של עיריית תל אביב, דורית טל. "באופן טבעי, בני נוער מדברים עם המורים, המחנכים והמדריכים. אבל במצבים של מצוקה צריך עוד יותר כוחות בשביל לחפש את אותו אדם שהתלמיד היה פוגש בבית הספר באופן טבעי ומקבל ממנו עזרה", הוסיפה טל.

"נכון לעכשיו יש נתק כי הילדים כל היום בבית. זה כבר הפך לקלישאה לדבר על הבדידות, על חוסר עוגנים והתחושה של הריק", אמרה. "התחושה הזו שכל המדינה ממשיכה לחיות את חייה, ובני הנוער נשארים אי שם מאחור".

לדבריה של טל, "גם לא בתקופת הקורונה בני נוער חשופים לסיכונים, ובתקופה הנוכחית הסיכונים האלה מתגברים. לקחו לילדים את כל המשמעויות, את המפגשים עם החברים, את הדברים שבשבילם קמים בבוקר. זה גורם לדכדוך ולחוסר חיות. יש כאלה שזה מוביל אותם לדיכאון, להסתגרות, לחוסר תפקוד, ולחיפוש אחר ריגושים - כמו שימוש בסמים ובאלכוהול".

טל מספרת גם על הירידה בגיל בו מתנסים בני הנוער לראשונה בסמים ואלכוהול. "אלה ריגושים, זה דבר חדש, משהו שעושים בחברה, וגם יש בזה משהו שהוא אנטי-ממסדי", היא אומרת. "ככל שנשאיר אותם יותר זמן בבית, נראה גם תופעות של זעם, כמו ונדליזם ואלימות. זה כולל התנהגויות אלימות בזום כלפי המורים, שנובעות מקושי מאוד גדול לשתף פעולה עם המערכת, שבתחושה שלהם לא רואה אותם".

לדבריה, גם העובדה שחלק מההורים עובדים בתקופה הנוכחית מהבית לא באמת עוזרת לבני הנוער. "ההורים עסוקים בעבודה שלהם, וגם ההורים והמתבגרים לא צריכים להיות כל הזמן יחד. זה לא טבעי. מצד שני, גם כשאין אף אחד בבית, בני נוער יכולים להרגיש בדידות ותחושת נטישה", מסבירה טל. "זאת בעיה גדולה עוד יותר. כי כל מתבגר זקוק למישהו שייראה אותו וישים לב למה שקורה איתו ומתי הוא קצת עגמומי - אחרת הם הולכים לאיבוד".

טל אף מתארת תופעות קשות שהיא נתקלת בהן במסגרת עבודתה. "הילדים מדברים על דכדוך, על אי שקט וחוסר חשק, אומרים שאין להם כוח", היא מספרת. "לעתים הם חשים תחושת אבל, כי כל הדברים שהם רצו שיקרו השנה לא קורים - זה אובדן עבורם. יש כאלה שמפנטזים על טיול לפולין שהיה אמור להיות או על השנה בצופים. זה מה שממלא להם את החיים, והדברים האלה לא קורים".

לדבריה, "אצל אחד זה מתבטא בזעם ובכעס, אצל אחר בדיכאון. יש גם כאלה שיודעים לתעל את זה למקומות טובים. יש אחד שהולך לגלוש בשש בבוקר, ילד אחר יחליט שהוא ירוץ עשרה ק"מ, אבל כמה זמן אפשר להחזיק ככה לבד? אי אפשר להחזיק לבד".

טל מזהירה גם מפני ההחמרה האפשרית במצבם של המתבגרים בסיכון, בהיעדר מסגרת מסודרת למשך תקופה כה ארוכה. "אנחנו עלולים לראות יותר התנהגויות אובדניות. בגלל שאין בתי ספר, אנחנו עלולים לדלג על השלב של האמירות האובדניות, כי לא יהיה מי שישמע. זה כבר קורה", היא מתארת. "את המילים 'בא לי למות' שומעים בבית ספר, שומעים מחברים. אם ילד לבד בבית - אף אחד לא שומע את זה".

ד"ר טל שניר, רופאת ילדים ומנהלת מרפאת מתבגרים בבית החולים איכילוב שבתל אביב, מספרת שלפי ההתרשמות שלה יש עלייה משמעותית בתופעה של הפרעות אכילה. "אני רואה את החלק של אנורקסיה", היא אומרת. "אני מניחה שיש גם הרבה מקרים של השמנה, רק שזה לא מגיע לאשפוז".

ד"ר שניר מטפלת בבני 18-11, ובתקופה האחרונה היא מבחינה גם בעליית מקרי חרדה בקרב הילדים בשכבות גיל אלה. "הרבה נערים מדווחים על תופעות של חרדה, שפעמים רבות מתבטאות בכאבים פיזיים - כאבי ראש, בחילות והקאות", היא מתארת. "הרבה מאוד ילדים מדווחים על קושי לצאת מהבית. זה מתבטא אפילו במפגשים הבודדים שמתרחשים דרך בית הספר, לדוגמה כמו יוזמה של מחנכת לפגוש כמה ילדים בפארק. חלק מהם לא מסוגלים לצאת מהבית ולפגוש את החברים".

היא מסבירה כי "מדובר בתופעות מאוד קשות של חרדה שגורמת גם למצוקה גופנית. מדובר גם בתופעות של חרדה חברתית וגם בחרדה ממקומות פתוחים. לא תמיד המתבגרים יודעים להגיד שזאת חרדה. הם מתארים דופק מואץ, כאבי בטן, בחילות. הם אומרים 'לא הייתי מסוגל לצאת מהבית, נלחצתי'".

ד"ר שניר אף מתארת מצב של מחסור בכוח אדם רפואי שייתן מענה למתבגרים עם בעיות חרדה. "בתחום של בריאות הנפש אנחנו במצוקה נוראית, במיוחד בפסיכיאטרית ילדים - חסרים רופאים", היא אומרת. "כשאני מפנה ילדים עם חרדה לפסיכיאטר כדי להתחיל טיפול תרופתי, אני אומרת להורים שאני לא בטוחה שהם ימצאו תור בחצי השנה הקרובה".

בעיריית תל אביב-יפו מודעים למצוקת בני הנוער שנמצאים ללא מסגרת תקופה ממושכת. על כן, לאחרונה הוחלט לתגבר את מערך שירות הפסיכולוגים החינוכיים עבור תלמידי החטיבות העליונות. "מדובר בהשקעה עירונית ללא תמיכה תקציבית של משרד החינוך, בעלות של כמיליון שקלים בשנה", מעדכנים בעירייה. בנוסף, מפעילה העירייה סיירות של מדריכי נוער שפועלות בלילות ובסופי שבוע, במטרה להפחית התנהגויות מסוכנות של בני נוער.

ואולם, לא לכל הרשויות יש תקציב לכך. ראש רשות מקומית באזור הצפון מתאר כי "אני מתחיל כל חודש ממצב גירעוני. אין לנו תקציב לדברים האלה. מעבר לכך, אנחנו יודעים על בני נוער שהמצב אצלם בבית לא טוב. יש גורמי סיכון שמגיעים מהבית, והם נמצאים שם עכשיו כל היום".

ראש עיריית דימונה, בני ביטון, מספר כי תגבר את מערך השירות הפסיכולוגי בעיר. ביטון, שמכהן גם כסגן יו"ר מרכז השלטון המקומי, מודע לכך שלחלק מהרשויות אין את היכולת לתת פתרון לבני הנוער. לדבריו, כמה ראשי רשויות כבר פנו אליו עם בקשה לעזרה בנושא.

"אנחנו הולכים להעלות את הסוגיה הזאת בפני שר החינוך יואב גלנט", אומר ביטון. "אנחנו דורשים שגם אם לא יהיה תקציב מדינה, שמשרד החינוך ידאג למשאבים במהירות - בעיקר לרשויות חלשות שלא מסוגלות לתקצב את זה". לדבריו, "נערב בזה גם את שר האוצר ישראל כץ. הדברים האלה מסומנים בתקציבי 'תמיכות', וברגע שאין תקציב מדינה אנחנו עובדים על התקציב ההמשכי. בגדול, עד שלא יהיה תקציב המדינה - המצב לא יהיה טוב".