ליל הסכינים הארוכות של טראמפ מוכיח למה היה קריטי להחליפו

מבול הברכות ושיחות הטלפון שקיבל ג'ו ביידן ממנהיגי העולם מאז שרשתות הטלוויזיה האמריקניות הכריזו לפני שבוע כי ניצח בבחירות, יצרו את הרושם שארצות הברית נפטרת מעולו של שלטון רודני. אלו שבמשך ארבע שנים נשכו שפתיים והתאפקו מול הציוצים המרושעים וההחלטות חד-צדדיות של דונלד טראמפ, לא הסתירו את שמחתם ולא המתינו לתוצאות הרשמיות והסופיות ביותר.

וכמו באותן מדינות שבהן המכהן מסרב להכיר בהפסד ליריבו, נוצר מעין מצב של שני ממשלים מקבילים עבור שתי אמריקות.

הנשיא הרפובליקני היוצא לא מקיים סדר יום מאז תחילת החודש שעבר, כשנדבק בנגיף הקורונה, ומשגר טענות כזב בטוויטר. הוא לא עוסק במגיפת הקורונה, שמשתוללת במלוא עוזה בארצות הברית וככל הנראה עלתה לו בכהונה נוספת, פרט לניסיון לקבל קרדיט על החיסונים המפותחים במהירות רבה. הוא ממוקד אך ורק בליבוי המרמור הלגיטימי בקרב יותר מ-70 מיליון בוחריו כדי ליצור נרטיב שלפיו הוא המנצח האמיתי בבחירות, גם אם בסופו של דבר ייצא מהבית הלבן ב-20 בינואר.

בד בבד, הנשיא הדמוקרטי הנבחר נותר עיוור לתדרוכים מודיעניים שניתנים באופן מסורתי בתקופת המעבר שבין הבחירות בנובמבר לטקס ההשבעה. כך היה בין טראמפ לבין ברק אובמה ב-2016, אך לנשיא הנוכחי אין שום כוונה לנהוג לפי הנורמות. לראיה, הוא הראשון זה 200 שנה שלא מסר, וסביר להניח גם לא ימסור, הודאה בהפסד והכרה בניצחון יריבו.

מניעת גישה לתדרוכים, לצד הטיהורים שעורך בימים אלו טראמפ בפנטגון מעוררים דאגה רבה שמא הנשיא מתכנן הרפתקה צבאית כלשהי בדמדומי שלטונו. בנוסף לכך, אלו המאמינים שטראמפ מסוגל לעשות הכול כדי להיאחז בקרנות המזבח חוששים שהמינויים החדשים נועדו להסיר כל מכשול מפניו אם ירצה להפעיל את הצבא נגד מפגינים.

זה נשמע לכאורה מרחיק לכת, אבל כמעט ששום דבר לא יפתיע עוד ביחס לטראמפ. כשנאמניו בממשל ובמפלגה מתנהגים כמו מיקי זוהר ודודי אמסלם, ומזינים את תיאוריות הקונספירציה המגוחכות והאפלות ביותר, הגרוע מכול עוד עשוי להיות לפניה של ארצות הברית.

בתקופת הביניים שבין הבחירות לחילופי השלטון בארצות הברית, מכונה הנשיא היוצא "ברווז צולע". אבל טראמפ לא יהיה הראשון שמנצל את החודשיים האלו כדי להטביע את חותמו ומורשתו, ולסגור חשבונות אישיים. רבים משערים שהוא עשוי לתת לעצמו חנינה לקראת שובו לאזרחות, שם ממתינים לו הליכים משפטיים רבים. בית המשפט העליון השמרני עשוי שלא לעמוד בדרכו עד כמה שהדבר נשמע מופרך ואוטוריטרי. הוא יהיה פחות צפוי ויותר אימפולסיבי מתמיד.

ייתכן שהדחת שר ההגנה מארק אספר, שסומן מאז שיצא נגד שימוש בצבא לדיכוי מפגינים ביוני ובכירים אחרים, היא חלק מהנקמנות הילדותית המוכרת של הנשיא. מצד שני, המינוי לעמדה בכירה של הגנרל לשעבר אנתוני טאטא, שכינה את אובמה "טרוריסט" ולא עבר את השימוע בסנאט, עלול לבשר שלליל הסכינים הארוכות בפנטגון יש מטרה רחבה יותר, אולי להשלים את הנסיגה מאפגניסטן עד לסוף השנה כפי שרוצה טראמפ.

מסע הדילוגים של שר החוץ מייק פומפאו באזור, כולל בישראל, במהלך החודש הקרוב - מעורר תהיות נוספות. אחרי שאמר בעבר כי טראמפ נשלח על ידי אלוהים כדי להגן על ישראל, פומפאו עשוי להוביל מהלך אחד גדול נוסף נגד איראן. פומפאו, אוונגליסטי אדוק שמוזכר כמועמד רפובליקני אפשרי ב-2024, אף יהיה שר החוץ הראשון של ארצות הברית המבקר בהתנחלות.

האופטימיים יותר מאמינים כי טראמפ בסופו של דבר יעזוב את הבית הלבן, אך לעולם לא יודה בהפסד תוך שהוא נערך להקים פלטפורמה תקשורתית משלו. זאת אחרי שאפילו פוקס ניוז וכלי התקשורת של שלדון אדלסון (לפחות אלו בארצות הברית, לבועז ביסמוט ו"ישראל היום" יש יקום מקביל לטפח) הכירו במציאות.

סביר שרוב הרפובליקנים הבכירים שעדיין ניצבים לצד טראמפ, בראשם הסנאטור לינדזי גרהאם, לא מאמינים לעלילות השווא על הבחירות, אך מודעים לתמיכה האדירה של הנשיא בקרב הבוחרים שלהם. אם יקדימו את המאוחר, טראמפ האזרח ונוטר הטינה עשוי לרדוף אותם בציוצים בלתי-פוסקים.

אבל זה לא עושה להם הנחות. כפי שבישראל מרבים לדווח כי בשיחות סגורות, בכירים בליכוד אומרים דברים אחרים על ראש הממשלה בנימין נתניהו מאשר בפומבי, כך גם בארצות הברית. אלא שבשל שיקוליהם הפוליטיים ופחדונתם, הם תורמים להרס הדמוקרטיה. ללא אמון בשיטה ובמי שנבחר, כל השאר כבר לא משנה.

אקורד הסיום של ממשל טראמפ צורם כפי שניתן היה לצפות. אם הפסיד למי שכינה "המועמד הגרוע ביותר אי-פעם" ביותר מחמישה מיליון קולות ממנו ובפער אלקטורים זהה לשל טראמפ ב-2016, הוא לבטח מתייסר מה זה אומר עליו. נשיאות שהחלה בשקרים וכזבים, על נושא שולי ורווי אגו כמו למי היו יותר צופים בטקס ההשבעה, שהוליד את המונח "עובדות אלטרנטיביות", מסתיימת במופע אימים ומסוכן של לוזר חמוץ, שאינו מודע ללוזריותו.

אם טראמפ לא יקבל את רוע הגזירה ויבין שעתה זה הוא מי שמפוטר, לערעור על ההליך הדמוקרטי עלולות להיות השלכות ארוכות טווח על ארצות הברית בפרט, והעולם בכלל.