"מפעל משא ומתן של איש אחד" - כך מגדיר עו"ד גלעד שר, מי שהיה מנהל לשכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק ועמד בראש צוות המשא ומתן המדיני מטעמו, את בכיר הרשות הפלסטינית סאיב עריקאת, שמת השבוע לאחר שנדבק בנגיף הקורונה.
עריקאת, מאדריכלי הסכם אוסלו ומהפנים הבולטות של הדיפלומטיה הפלסטינית, היה במשך כמעט 30 שנה ברציפות הנושא והנותן המרכזי בצד הפלסטיני בשיחות השלום עם ישראל, ויועץ בכיר ליו"ר הרשות אבו מאזן ושל קודמו יאסר ערפאת. לאורך השנים הללו, הוא צבר שעות ממושכות של דיונים ומפגשים עם נציגים ישראלים.
הציבור בישראל הכיר את עריקאת לראשונה בוועידת מדריד בשנת 1991, תחילת המשא ומתן הפומבי עם ישראל, כאחד מראשי המשלחת הפלסטינית, כשעל כתפיו מונחת כאפייה, שעם השנים הייתה לסמל פלסטיני. בישראל ראו בכך התרסה ואולי אפילו התגרות. זלמן שובל, שגריר ישראל בוושינגטון וחבר במשלחת הישראלית, כתב בספרו "דיפלומט" כי הייתה בכך משום חריגה מכללי הדיפלומטיה וכי עריקאת "השתמש באירוע כבמה להפגנה".
אל תפספס
באותו אקט סמלי ניתן גם לזהות דבר מה שמאז המשיך לאפיין את עריקאת לאורך כל השנים - הבעת נאמנות מוחלטת ליאסר ערפאת. "הכאפייה אפיינה את ערפאת ולכן גם את הפתח, והוא כאילו רצה לומר בכך - ערפאת לא כאן, אבל רוחו איתנו", אמר יוסי ביילין, שבמשך השנים נפגש עם עריקאת פעמים רבות.
גם אם בחדרי חדרים חלק על המנהיג הפלסטיני, הרי שבפומבי ניצב תמיד עריקאת לצד שולחו ולא חלק עליו או גרם לו להתגמש. שר מודה כי הדבר גרם לו לא-אחת לתסכול. "ברור שהיו בינינו לאורך המשא ומתן מחלוקות, כפי שהיו גם לנושאים ונותנים אחרים מטעם ממשלת ישראל בתקופות אחרות", אמר שר.
לדבריו אלו היו "כמובן, מחלוקות מהותיות באשר לסוגיות הליבה שבסכסוך, אך גם על תהליך המשא ומתן, ולא-פעם גם על הפער שבין הפרסונה שלו בתוך חדרי המשא ומתן לבין הפרסונה הפומבית-ציבורית-תקשורתית שלו בין ישיבת מו"מ אחת לאחרת".
"הוא היה איש מוכשר מאוד ורב ניגודים, ואני הערכתי אותו כנושא ונותן, כיריב וכחבר", הוסיף שר, "מצד אחד אינטליגנטי מאוד, מסור לנושא הפלסטיני, מתון בדעותיו ובתפיסתו, בעל זיכרון יוצא מן הכלל, אדם חם ונעים, משכיל. מצד שני - נושא ונותן מאוד עיקש שהציג לא פעם עמדות דוגמטיות (אך לא תמך בטרור ובאלימות). איש של פרטים, שהקפיד שלא לחרוג מן המנדט שניתן לו מערפאת ואחריו מעבאס (...) זה תסכל מאד את שלמה בן עמי ואותי. הרבה פעמים נזפנו בו על כך. אמרנו לו: לא יכול להיות שאתה מציג עמדות כאלה חמש דקות אחרי שעזבנו את שולחן המו"מ עם עמדות אחרות לגמרי".
עריקאת המשיך להיות חלק מהשיחות לאורך השנים מול הנהגות שונות בירושלים ובוושינגטון, כולל בפסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 ועד סבב השיחות האחרון תחת ממשל אובמה שהתפוצץ ב-2014. בשנים האחרונות, עם הקיפאון במשא ומתן מול ישראל והפלסטינים, הוא הרבה לדבר על הסכנה שבקריסת חזון שתי המדינות. הוא התבטא בתקיפות נגד הסכמי הנורמליזציה של איחוד האמירויות הערביות ובחריין עם ישראל, וכינה זאת "סכין בגב" הפלסטינים. בעוד שבשמאל בישראל ראו בו שותף לתהליך השלום, בימין האשימו אותו בהסתה ובתמיכה בטרור.
פרחים ליום ההולדת
הפער שבין עריקאת הלבבי, שיוצר קשרים אישיים עם הנציגים הישראלים, לבין עריקאת הנוקשה והדוגמטי במו"מ, ניכר היטב בקשר שלו עם ישראל חסון, מי שהיה סגן ראש שב"כ וחבר בצוות הישראלי במשאים-ומתנים בקמפ דיוויד והסכמי וואי, טאבה וחברון.
חסון מספר כי במהלך שיחות שנערכו בבסיס חיל האוויר האמריקני ליד וושינגטון הבירה הסתבר לו ולעריקאת כי הם נולדו באותו תאריך בדיוק. חסון נולד בדמשק, ושעתיים אחריו נולד עריקאת בפרברי ירושלים. "מאז כמעט כל שנה בתאריך יום ההולדת היינו מברכים זה את זה ושולחים פרחים אחד לשני", נזכר חסון. לדבריו "נוצר בינינו קשר חברי עמוק".
עם זאת, חסון גם מתח ביקורת על עריקאת, כמי שלדעתו "תפקידו היה להערים קשיים על כל סיכום אפשרי. אם רואים את מסכת פעילותו במשך כ-27 שנים כנציג במו"מ, לא מוצאים טביעת אצבע חיובית לקידום שיתוף פעולה הדדי שיניע קדימה את התהליך. תפקידו היה להוציא מהכוח אל הפועל את ההחלטה האסטרטגית של ערפאת שלא להגיע להסכם. הוא היה חייל מרכזי במימוש הקו הזה". לדברי חסון, לנוכח החברות הקרובה ביניהם, "היה לו לא נעים מולי ברמה האישית".
ביילין מציין כי לצד הנאמנות הגדולה לערפאת ואחר כך לאבו מאזן, הרי שעריקאת גם היה ביקורתי מאוד כלפי המנהיג. "עיקר הביקורת שלו על ערפאת הייתה באינתיפאדה השנייה והוא אמר לו שהוא רוכב על גל עכור שיהפוך להיות בומרנג", אמר.
במובן מסוים, יו"ר הרשות הפלסטינית גם היה תלוי בעריקאת. "למרות שערפאת ידע אנגלית הוא לא היה בטוח בה לגמרי, וסאיב היה מעין מגן שלו בתחום הזה, כשלצד היותו כותב נאומים וארכיון מהלך, הוא גם שימש עבורו כמתורגמן", מספר ביילין.
כדי להמחיש עד כמה מדובר היה באמון טוטאלי בין השניים, נזכר ביילין באירוע שעריקאת חלק איתו. "באחת מאותן שיחות שערפאת קיים עם מנהיג זר, הוא פנה כהרגלו לעריקאת כדי שבהנהון יאשר את דבריו. הוא שאל אותו: 'אתה זוכר שכך היה הדבר?'. תמיד סאיב היה מהנהן בהסכמה, והנה הייתה פעם אחת שהוא לא זכר ולא יכול היה להנהנן לאות הסכמה והוא ענה לערפאת: 'לא, אני לא זוכר'. ערפאת לא האמין שזה קורה לו", סיפר ביילין. לדבריו, "זה לכאורה סיפור קטן ולא חשוב, אבל זה רגע שפתאום ערפאת מבין שהוא לא מדבר עם ההד שלו, ופתאום יושב לידו בן אדם שיכול גם לא לזכור".
ביילין אומר כי לא היה זה מקרה יחיד. הוא ראה בו דוגמה לכך "שלא מדובר היה בנאמנות טוטאלית, ושהוא יכול היה להרחיק עצמו מערפאת ולתת לעצמו תחושה שהוא לא אסקופה נדרסת".
שר וביילין מדברים שניהם על אדם שהעריכו. עריקאת, לדברי שר, "שמר על הוגנות, כבוד הדדי וידידות אישית לאורך כל השנים. זה לא נפגע גם בשיא המתיחות".
בנק של ידע פלסטיני
אחד מאותם רגעים קשים היה בוועידת קמפ דיוויד, ביולי 2000, כשהייתה תחושה כי השיחות תקועות. הנשיא דאז, ביל קלינטון, הציע שכל צד יבחר שני נציגים שייפגשו בחשאי למרתון של דיונים, בניסיון לנסח שורה של הסכמות ולהצליח ליצור הבקעה בשיחות המדשדשות. ברק שלח את שלמה בן עמי וגלעד שר, וערפאת את מוחמד דחלאן ועריקאת.
בחצות הוזמנו הארבעה אל קלינטון. גם אולברייט היתה שם. "הרגשנו כמו יציאה אל פעולה מבצעית", כתב שר בספרו "במרחק נגיעה".
"אתם יוצאים למשימה החשובה ביותר בחייכם, להביא שלום לעמיכם", אמר להם הנשיא, "God bless you".
שר זוכר שלקראת בוקר עריקאת חטף תנומה קלה. "זה הרגיז אותנו כי אנחנו חשבנו שכל רגע חשוב ושצריך לנצל את כוחותינו. זה הרתיח את שלמה (בן-עמי) והוא פתח עליו בצעקות: 'אתם לא רוצים לפתור את הסכסוך? קום, תעבוד'", תיאר זאת שר. הקבוצה המצומצמת המשיכה לעבוד אבל פריצת הדרך המיוחלת לא התרחשה. בשתיים אחר הצהריים הם דיווחו באכזבה לקלינטון שאין עסקת חבילה.
למרות אותה אפיזודה, שר וביילין מתארים את עריקאת כאיש חרוץ מאוד עם יכולות מרשימות. לדברי שר, "הוא תמיד היה בא מוכן לישיבות, גם בלוח זמנים צפוף, הכיר את כל הטיוטות, מי אמר מה למי ומתי. בנק של ידע פלסטיני". הוא מדגיש גם את היתרון הגדול שהיה לו לאור ההמשכיות בתפקידו כנושא ונותן הפלסטיני העיקרי במשך קרוב ל-30 שנה ברציפות, להוציא את השנים 1992-1995.
ביליין אומר כי עריקאת "לא היה צריך לחטט בספרים. הוא זכר כל דבר עד לרמה של תת-סעיף בנספח של הסכם כלשהו. הוא היה יכול גם לצטט במדויק משהו שאני אמרתי בעבר וכבר שכחתי ולדייק בכך. זה היה מעורר קנאה".
לצד מאות שעות של מפגשים רשמיים, סיפר ביילין על פגישות רבות לא-פורמליות, לצד כנסים וועידות, לרבות ביריחו, עיר מגוריו של עריקאת. "הוא הסביר לי כי עבורו חמאס הוא אויב יותר גדול מאשר עבור הישראלים. הוא אמר כי אשתו, נועימה, שהולכת ביריחו עם מכנסי ג'ינס לא תוכל יותר להתלבש כך אם החמאס ישלוט. החיים ייגמרו", הוא אמר.
לדברי ביילין, עריקאת היה גאה בכך שילדיו השתתפו בפעילויות של ארגון "זרעים של שלום", בהן נפגשים בני נוער יהודים וערבים מישראל, יחד עם בני נוער מהרשות הפלסטינית. הוא סיפר עוד לעמיתו כי בעת ששיטפון כבד פקד את יריחו, נשלחו לבתו 23 אימיילים מחברים ישראלים שהביעו התעניינות ודאגה. היו לו דמעות כשהוא אמר את זה. הוא היה אדם שלוקח ללב ולא אחת עמדו לו דמעות בעיניים, אם מאושר ואם מתסכול".
באחת מאותן שיחות הביע את כאבו מהתרחשות אחרת: הוא הורה לבנו שלא ללכת לבית הספר מחשש שבסוף יום הלימודים חבריו יתעמתו עם חיילי צה"ל. "אם לא יזרוק אבנים על החיילים, יגידו לו שהוא משתף פעולה; ואם יזרוק אבנים, אני עלול לקבל אותו חזרה בארון'", אמר לביילין, ולדבריו, "כמי שדגל בחשיבות של השקעה בלימודים זו הייתה אז החלטה קשה עבורו".