סיום כהונתו של טראמפ מסמל קץ עידן במעורבות האמריקנית במזרח התיכון, שהיו בה צדדים טובים, רעים ומכוערים. הערכה רווחת היא כי ממשל טראמפ המשיך את מדיניות קודמו, ברק אובמה, ונסוג בצורה מדודה מהמזרח התיכון. דבר זה נכון בעיקר בכל הנוגע לנוכחות הצבאית בעיראק, סוריה ואפגניסטן, אולם אינו נכון לגבי המעורבות המדינית והכלכלית בכמה סוגיות מפתח: בין היתר באיראן, מדינות המפרץ, יחסי ישראל-ערב והבעיה הפלסטינית, טורקיה ולוב.
בסוגית הגרעין האיראני פעל ממשל טראמפ באופן אקטיבי: הוא נסוג מהסכם הגרעין, הטיל סנקציות כלכליות על איראן וחיסל את קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס של משמרות המהפכה. המדיניות האגרסיבית מול איראן התקבלה בתשואות בישראל ובקרב מדינות המפרץ. לא בכדי, מדיניות טראמפ כלפי איראן נתפסת כסיפור של הצלחה, במיוחד לאור קשייה הכלכליים. ואולם, באופן מעשי, איראן, משוחררת מההסכם שכבל אותה, התקדמה בפיתוח תכנית הגרעין שלה, צברה כמויות נוספות של אורניום מועשר ופיתחה צנטריפוגות להעשרת אורניום, ובכך קיצרה את דרכה להשגת נשק גרעיני.
עוד בוואלה!
לצד איראן, עיראק נותרה סוגיה חשובה עבור ארצות הברית, וזאת בשל החשש מהפיכתה לשטח השפעה איראני. טראמפ המשיך במידה רבה את מדיניות הנסיגה של אובמה. אמנם ראש ממשלת עיראק, מוסטפא אל-כאזמי, ביקר בארצות הברית באוגוסט האחרון וסיוע כספי אמריקני ממשיך לזרום. אולם הכוחות האמריקניים ממשיכים להתפנות בהדרגה מעיראק, ואילו המחאות המקומיות נגד הנוכחות האמריקנית התגברו, במיוחד לאחר הריגת סולימאני.
ארצות הברית פועלת בדרכים מדיניות וכלכליות מגוונות על מנת לפגוע בהשפעתה של איראן בעיראק, אך תהליך הנסיגה - שכולל כנראה גם את פינוי השגרירות בבגדאד - אינו יכול לבשר על צמצום השפעת איראן בעיראק.
טראמפ הבטיח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תחת השם היומרני "עסקת המאה", תכנית השלום יצאה לעולם לאחר חבלי לידה ארוכים בינואר האחרון. הייתה זו תכנית חד-צדדית, שנועדה לענות על בעיות הביטחון של ישראל, אך הציעה לפלסטינים מעט מאוד: מדינה מינוס בגבולות בלתי אפשריים.
הסירוב לדון בתכנית הציג את הפלסטינים כסרבנים סדרתיים, בהמשך ל"בריחתם" ממתווה קלינטון (2000) הצעות אולמרט (2008) וקארי (2014), אולם לאמתו של דבר, תכנית טראמפ לא יכולה היתה לשמש בסיס של ממש למשא ומתן, משום שהיתה תכנית במעמד צד אחד בלבד.
למעשה, טראמפ איבד את יכולתו לשמש מתווך הוגן לאחר שנקט כמה צעדים חד-צדדים: סגר את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון; קיצץ בסיוע לרשות הפלסטינית; הפסיק את הסיוע לאונר"א; הצהיר שההתנחלויות ביהודה ושומרון אינן "בלתי חוקיות"; והכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר את שגרירות ארצות הברית לעיר. ההחלטה האחרונה היתה מבורכת מנקודת מבט ישראלית, אולם בכך המתווך העניק לישראל בחינם קלף חשוב שהיה לו במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. זה רע וגם מכוער, אם חושבים על הצד הפלסטיני.
טראמפ - בניגוד לאובמה - חידש את הברית ההיסטורית עם מדינות המפרץ ומצרים מתוך הערכה לחשיבותן הפוליטית והאסטרטגית במזרח התיכון, במיוחד במאבק מול איראן. חיזוק הקשר הצבאי והמדיני עם מדינות המפרץ איפשר במידה רבה את פריצת הדרך ביחסיה של ישראל עם האמירויות ובחריין.
חתימת הסכמי שלום ללא קשר לסוגיה הפלסטינית (למעט עניין השעיית הסיפוח שממילא שבקה חיים) פתחה את הדרך להסכם שלום עם סודאן, ואולי אף עם מדינות נוספות לאחר כניסת ממשל ביידן. גם פתיחת המשא ומתן בין ישראל ולבנון על סימון המים הטריטוריאליים הוא יוזמה אמריקנית מבורכת.
ואולם, מסתבר, כי גם בטוב הזה יש מן הרע: התפישה שניתן לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית. הסכמי השלום היו יכולים להיות חלק מהקלף האמריקני לקידום הסוגיה הפלסטינית. קלף זה עדיין קיים (סעודיה), אולם אין ספק כי האס הזה הפך לבן מלך (או פחות מכך) בפוקר המדיני.
בסוריה, טראמפ מעולם לא חתר להישגים, אלא למנוע אסונות בעיקר מצד "המדינה האסלאמית" (דאעש). הוא התמקד, ובהצלחה לא מבוטלת, במאבק הצבאי, שכלל גם את הריגת מנהיג דאעש, אבו באכר אל-בגדאדי, באוקטובר 2019. אולם המדיניות המזגזגת של טראמפ הותירה חלל שאפשר לרוסיה לחדש את השפעתה בסוריה ואפשרה לאיראן וטורקיה דריסת רגל.
ההתנתקות ההדרגתית של ארצות הברית והתחזקות השפעתה של איראן בסוריה הכריחה את ישראל להתערב באופן פעיל בסוריה, וזאת על מנת למנוע את הפיכתה למוצב קדומני של איראן. הכישלון של טראמפ בסוריה רשום גם על שמו של אובמה, אולם בכל מקרה אין זה מסיר ממנו אחריות.
מדיניותו של טראמפ כלפי טורקיה סבלה מסכיזופרניה: מצד אחד, הוא אירח את נשיאה, רג'יפ טייפ ארדואן, בנובמבר 2019, אותו ראה כשותף גלובלי ואימץ את מדיניותו כלפי הכורדים וסוריה, כולל המעורבות הצבאית בה; מאידך, טראמפ הבליג על חיזוק הקשר בין רוסיה לטורקיה וחתימת העסקה לקניית טילי נ"מ מסוג 400-S.
אנקרה, כזכור, חברה בנאט"ו, ולכן עסקת הנשק היא קריאת תיגר שלא נענתה. ארצות הברית גם לא פעלה לרסן את פעולותיה האגרסיביות בלוב, הן המעורבות הצבאית והן סימון הגבולות הימיים בין טורקיה ולוב - מהלך שעלול לאיים על השאיפות האנרגטיות בתחום הגז של מצרים, ישראל, יוון וקפריסין בים התיכון.
בחשבון הסופי, מדיניות טראמפ במזרח התיכון היתה כישלון, גם אם חוגים מסוימים בישראל רואים בה הצלחה גדולה. היא לא היתה פרי אסטרטגיה ברורה או מחשבה מעמיקה - למעט אולי תכנית השלום - אולם גם החשיבה שעמדה מאחוריה היתה מוטה ומוטעית.
עם בחירתו של ממשל אמריקני חדש קיים חשש שהנשיא הנבחר, ג'ו ביידן, יאיץ את יציאתה של ארצות הברית מהאזור ויתמקד בפעילות דיפלומטית וכלכלית באסיה. רק לאחרונה טען מרטין אינדיק, אחד היועצים הבכירים בממשלים דמוקרטיים בעבר, כי לארצות הברית אין אינטרסים בולטים במזרח התיכון וזאת משום שהיא אינה תלויה עוד בנפט, ואילו ישראל מספיק חזקה להגן על עצמה. אם חשש זה יתאמת, הרי אלה יהיו חדשות רעות.
עם זאת, התפתחות כזו יכולה להביא באמתחתה גם לחיזוק הקשר בין ישראל והמדיניות הסוניות המתונות המלוכדות מהחשש מאיראן. זו יכולה להוות גם הזדמנות למהלך ישראלי-אמירתי-סעודי, בברכת ארצות הברית, בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית.