ביום שבו נפסיק להפגין הימין השפוי בישראל צריך להתחיל לדאוג

זר לו נקלע לכאן בשלושת החודשים האחרונים, עלול היה לחשוב בטעות כי המלחמה האמיתית שמתנהלת בימים אלה במדינת ישראל היא לא נגד נגיף הקורונה הקטלני ולא נגד הצונאמי הכלכלי, אלא נגד סכנה גדולה בהרבה, שבעיני מחצית משרי ממשלת ישראל והעומד בראשה, היא היא הסכנה האמיתית. זו שמאיימת למוטט את מדינת ישראל, לגרום לאלפי הרוגים, להקריס מאות אלפי עסקים, ולהביא לקיצו את המפעל הציוני כולו. לסכנה הזאת קוראים במלה אחת: ההפגנות.

מעולם לא התעסקו רבים כל כך, בצורה אובססיבית כל כך, בסוגיה שהשפעתה על ממדי התחלואה זניחה כל כך. לפעמים נדמה ששום דבר אחר בעולם לא טורד את שנתם של דיירי הבית ברחוב בלפור, מלבד שאלה אחת ויחידה: איך לעצור את ההפגנות?

עשרות שעות של ישיבות קבינט הוקדשו לסוגיה, וחוקי חירום מיוחדים הועברו בכנסת רק כדי לעצור את הסכנה. כל הגייסות המשוריינים של סיירת בלפור, כולל שרים, ח"כים, יועצי תקשורת, שופרות בתקשורת ובוטים מזדמנים, נשלחו במצוות אדונם לאולפנים ולרשתות החברתיות, מצוידים במיטב הדקלומים מתוך דף המסרים, רק כדי להפוך את המפגינים לפצצה מתקתקת, לאויבי העם ולסיבה העיקרית להתפשטות המגיפה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מקפיד להדגיש בכל הצהרותיו הפומביות לציבור ש"שזו אינה השעה לפלגנות ולמחלוקות, על כולנו להתאחד במאבק נגד הקורונה, כי רק ביחד ננצח את הנגיף". אבל באותה נשימה קורא למפגינים: חבורה של פורעי חוק, אנרכיסטים ומפיצי מחלות. כי היי, אחדות היא הרי מעל הכול.

אז למה ההפגנות האלה כל כך מעצבנות, מטריפות ומוציאות מהכלים את משפחת נתניהו המורחבת ואת כל הבייס הימני באשר הוא? אם להאמין לסיפורים, שמשוגרים מבית החרושת הגדול ביותר לספינים במזרח התיכון, הרי לא רק שההפגנות לא מטרידות אותם, אלא להיפך, הן אפילו פועלות לטובתם.

"פוליטית ההפגנות עוזרות לנו", היגג ח"כ מיקי זוהר. "אלקטורלית ההפגנות מגדילות את כוחנו", הדהדה אחריו השרה מירי רגב. "בסופו של יום ההפגנות הן מדגרות קורונה ואנחנו דואגים לבריאות הציבור", הסבירה ברהיטות ח"כ אסנת מארק. "אנחנו לא יכולים לשכנע את הציבור לא להתקהל כשהם רואים את ההפגנות בבלפור", סיכם ח"כ שלמה קרעי את הדיון המלומד.

ספוילר: אל תאמינו לאף מילה. ההפגנות מחרפנות את ראשי המושבה בלפוריה. למה? כי עמוק בתוכם הם לא באמת מאמינים לסיפורים, לשקרים ולספינים של עצמם. בארוחות המשפחתיות של סופי השבוע, כשאלפי מפגינים צרים על מעונם, הם רועדים מפחד. הם יודעים שמתקרב היום שבו, מספיק אנשים מתוך המחנה שלהם, יאזרו אומץ, יעמדו מול המראה ויגידו לעצמם שהגיע הזמן להתעורר, להתנער ולהשתחרר מחיבוק הדב של המשפחה המלכותית (מי אמר יפעת שאשא ביטון, עקיבא נוביק וקלמן ליבסקינד?).

עמוק בתוכם הם יודעים שההפגנות האלה אותנטיות לחלוטין ולא ממומנות על ידי אף אחד. הם קולטים בחושים הפוליטיים המחודדים שלהם, שהמפגינים זועמים מסיבות מוצדקות ונכונות. הם מבינים שבעשור האחרון המדינה הזאת התבהמה, זוהמה, הושחתה והשתנתה על ידם לבלי הכר. הם מודעים לכך, שרוב האנשים הסבירים לא יצליחו לעקם את ההיגיון והשכל הישר שלהם עד כדי כך שיאמינו לסיפור הפנטסטי לפיו מפכ"ל משטרה, דתי מקריית ארבע, ויועץ משפטי לממשלה, חובש כיפה שבא מבית בית"רי ליכודי, הם בעצם חייטים מדופלמים ותופרי תיקים. הם מבינים, שיותר ויותר אנשים הגיוניים, ישתכנעו בסופו של דבר, שאין בסיפור הזה לא חייטים ולא תופרים, אלא בסך הכול מלך אחד עירום.

הם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר ש-99% מהמפגינים הם לא אנרכיסטים, לא בוגדים ולא מפיצי מחלות, אלא האנשים הכי טובים שהצמיחה הארץ הזאת. האנשים שמשלמים את רוב המסים, שעושים הכי הרבה ימי מילואים, שעומדים בראש המגזר העסקי וחברות ההייטק, שמנהלים את מחלקות בתי החולים, שמאיישים 90% מהמשרות הבכירות באקדמיה ושהפכו את מערכת המשפט הישראלית לשם דבר ברחבי העולם. כן ביביסטים יקרים ואהובים, היישירו מבט אל המציאות, ותודו פעם אחת ביושר (לפחות לעצמכם), שהמפגינים שאתם כל כך שונאים, הם אלה שנותנים למדינת ישראל את היתרון האיכותי ומאפשרים לה להתקיים כווילה פורחת בתוך ג'ונגל עוין.

ואותם אנשים החליטו יום בהיר אחד, שנמאס להם לשתוק, שנשבר להם לספר לעצמם ששקר הוא אמת, ששחיתות היא צדק, שנהנתנות היא סגפנות, שביביזם הוא פטריוטיזם, ושהרעל המטופטף עליהם כבר שנים הוא בעצם מי ורדים. הם החליטו לעשות מעשה, לצאת לרחוב, ורחמנא לצלן להפגין. מן זכות מוזרה כזאת שהומצאה פעם בדמוקרטיות עתיקות.

לוחמי חירות בלפור רואים שעם כל יום שעובר יותר ויותר אנשים נוטשים את הכת הביביסטית שהתפשטה כאן, ומצטרפים להמון השפוי בקריאה אחת, פשוטה, חדה וצלולה: "לך".

הם מבינים היטב את הסכנה ולכן הם משקשקים ורועדים, או כמאמר אדונם: "ה ם מ פ ח ד י ם". ובשם אותו פחד הם מוכנים לעשות הכול כדי לעצור את המפגינים. כל האמצעים כשרים מבחינתם כדי להשיג את המטרה הקדושה האחת והיחידה: שבת שקטה בבלפור.

אם צריך להסית נגד המפגינים הם יסיתו. אם צריך לחוקק חוקי חירום של סגר מלא, שיפגעו גם בבעלי עסקים קטנים, רק כדי להצדיק את מניעת ההפגנות, הם יחוקקו. אם צריך להפוך את השוטרים לכלי פוליטי, כדי שיפזרו את המפגינים בכוח, הם יהפכו. ואם צריך לשסות בהם את ההמון המוסת ושטוף השנאה, כדי שיפעיל נגדם אלימות פיזית, וירתיע אותם מלצאת ולהפגין, הם ישסו.

ההפגנות הן אכן איום חזיתי, אמיתי ומשמעותי על המשך שלטונו המסואב של נתניהו. כל כיכר שמתמלאת במפגינים וכל צומת שמתכסה בדגלים מרעידים עוד רגל בכיסאו המתנדנד בלאו הכי של הקיסר מקיסריה.

אבל הימין הביביסטי הוא לא הימין היחיד בארץ. יש כאן גם ימין אחר. פחות דמגוגי ויותר אידאולוגי. פחות הזוי ויותר שפוי. ימין שרואה לנגד עיניו קודם כל את טובת המדינה ורק אחר כך את טובת העומד בראשה, ואת הימין הזה, יש דבר אחד שצריך להדאיג הרבה יותר מההפגנות עצמן, והוא, מה יקרה ביום שבו המרכז והשמאל יורידו את השלטים, יקפלו את הדגלים ויפסיקו להפגין.

הימין הזה, שחלקו זעק והפגין מדם ליבו נגד ההתנתקות, שבעיניו הייתה אסון למדינה, מבין שההפגנות האלה של מחנה המרכז שמאל, הן ביטוי אותנטי לייאוש פנימי עמוק של יותר ממחצית מאזרחי המדינה ממה שקורה כאן. הוא יודע שהמפגינים לא מוחים על זה שהימין מנצח בבחירות (לזה כבר התרגלנו, בכל זאת 43 שנה).

ההפגנות הן על התחושה העמוקה, שהמדינה הזאת נלקחה כבת ערובה בידי עבריין (לכאורה) שמבקש להחריב את יסודותיה ולשנות לבלי הכר את פניה. ההפגנות הן על זה, שבעיצומו של המשבר הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, ראש הממשלה הפקיר מיליוני אזרחים לגורלם, רק כדי להתעסק בהחזרי מס, בטיסה במטוס פרטי ובהגנתו המשפטית.

ההפגנות הן על זה שיותר ויותר אנשים מרגישים זרים ונרדפים בתוך הבית הלאומי והפרטי שלהם.

מלכות בית דוד התפצלה לשתי ממלכות 73 שנים אחרי שהוקמה. מלכות בית חשמונאי החלה לקרוס 73 שנים אחרי, ששמעון בן מתיתיהו מונה לכהן הגדול. אנחנו נמצאים היום בדיוק 73 שנים מאז הקמת מדינת ישראל, והתחושה היא, שזו הדקה ה-90, שזה רגע האמת, לפני שגם הבית השלישי קורס. אנחנו מפגינים רגע לפני שלא יישאר עוד על מה להפגין.

היום שבו נפסיק להפגין יהיה היום שבו נוותר על מדינת ישראל ועל החלום הציוני שהקמנו. היום שבו נפסיק להפגין יהיה היום שבו כבר לא נראה את המקום הזה כבית העתידי של ילדינו. היום שבו נפסיק להפגין יהיה היום שבו תחושת המחנק תהיה כל כך כבדה, שלא נוכל להמשיך ולנשום את האוויר של הארץ הזאת. היום שבו נפסיק להפגין יהיה היום שבו נבין שעם כל האהבה, הזיכרונות והרגשות העמוקים שיש לנו למקום הזה, אנחנו כבר לא רוצים ולא יכולים לחיות כאן ומעדיפים לצאת לגלות מרצון.

אז אחרי שלקחתם לנו את המוסר ואת התקווה. אחרי שנטלתם מאיתנו את הגאווה והאהבה, אחרי ש"גנבתם" לנו את המדינה, תשאירו לנו לפחות דבר אחד קטן - את זכות ההפגנה.

רועי אבן טוב הוא איש תקשורת המשתתף בהפגנות המחאה