המחאה נגד נתניהו

המחאה בבלפור וברחבי הארץ נולדה מתוך טראומת מלחמת יום כיפור

שלושה מיתוסים עיקריים הצמיחה מלחמת יום כיפור: מיתוס השלום שהוחמץ על ידי גולדה מאיר, מיתוס המחדל והמודיעין ומיתוס חבל התלייה הציבורי. 47 שנים אחרי, הגיע הזמן לבחון מחדש את אותם מיתוסים ואת הקשר בין מחאת מוצב בודפשט של מוטי אשכנזי למחאת בלפור

אורי רמתי
בווידאו: 38 מפגינים נעצרו בת"א לאחר עימותים עם שוטרים (מערכת וואלה! NEWS)

ב-24 באוקטובר, 1973, הוכרזה הפסקת אש בין צה"ל לצבאות סוריה ומצרים. מאז - מלחמת יום כיפור טרם הסתיימה. הלחי של מדינת ישראל עודנה אדומה והאוזן מצלצלת מאותה סטירת לחי מהדהדת אותה ספגנו בצהרי יום שבת.

מאות ספרים ומחקרים פורסמו עד כה על המלחמה. המשותף לרובם המכריע של היה שהם נכתבו על ידי בני הדור הראשון למלחמה - דור הזוכרים. מיתוס וזיכרון הולכים יחדיו והם מטשטשים לא פעם את המציאות ואת המסקנות ההיסטוריות.

מאמר זה עומד בעיקרו על נקודת ההסתכלות שלנו, בני הדור השני של מלחמת יום כיפור. יש את דור הראשון שספג את חבטת המלחמה בגוף, ולא פחות מכך - גם בנפש. ויש את הדור השני שספג את מאורעות המלחמה, אבל יותר מכך, ספג את המיתוסים שהצמיחה מלחמת יום כיפור.

אין בדברים אלו כדי ליצור מאבק בין החומר ההיסטורי לבין הזיכרון. זוהי רק זווית נוספת, לעיתים שונה ומעוררת מחלוקת, ובכל זאת 47 שנים אחרי המלחמה הנוראה ההיא הגיע מקומה של הזווית הזו להיבחן מחדש, ללא דעות קדומות וללא אותם מיתוסים שהכתיבו את מדיניות ישראל אחרי המלחמה.

המחאה נגד נתניהו, כיכר רבין בתל אביב, שלשום (צילום: ראובן קסטרו)

שלושה מיתוסים עיקריים הצמיחה בעיניי מלחמת יום כיפור: מיתוס השלום שהוחמץ על ידי גולדה מאיר; מיתוס המחדל והמודיעין שהביא להפקרה תורת הביטחון של ישראל; ומיתוס חבל התלייה הציבורי והקשר בין מחאת מוצב בודפשט של מוטי אשכנזי למחאת בלפור שאנו חווים בימים אלו.

במשך קרוב לחמישה עשורים, חוזרת המנטרה שמלחמת יום כיפור פרצה בגלל החמצה נוראית של ממשלת ישראל את השלום עם מצרים. היום, כשחומרים היסטוריים חדשים נחשפים, אפשר לחלק בבהירות את התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור לשתיים. הראשונה - כאשר בראש ממשלת ישראל עמד לוי אשכול, שהיה אחד מראשי הממשלה המתונים ביותר מאז ומעולם.

בעוד ממשלת לוי אשכול, אשר קיבלה ב־19 ביוני 1967 - כשבוע אחרי תום הקרבות - החלטה פה אחד שקבעה כי ישראל מציעה כריתת חוזי שלום על בסיס הגבול והסדרי פירוז בסיני ורמת הגולן, נערכה בסוף אוגוסט 1967 בחרטום, בירת סודאן, ועידת שמונה מדינות ערב בה הוחלט ולהצהיר לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל.

מיתוס וזיכרון מטשטשים את המציאות. מלחמות יום הכיפורים (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)

גם אם נקבל את ההנחה שנאצר נגרר להצהרות חרטום על מנת לא ליצור קרע בעולם הערבי, הרי שלאחר תבוסת 1967, היה נאצר מנהיג חלש פוליטית בכדי להוביל להסכם היסטורי עם ישראל. זאת ועוד, גם לוי אשכול היה בשפל פוליטי ואישי, למרות הניצחון המזהיר במלחמה. שני ראשי המדינות היו חלשים בכוחם הפוליטי והפיזי ואין זו מקריות ששניהם נפטרו בעודם מכהנים בתפקידם.

המחשבה כי לוי אשכול יכול היה בדמדומי הקדנציה שלו להוביל לנסיגה מהשטחים - בניגוד לראשי הצבא, שמוצא פיהם היה בעת ההיא בגדר דברי אלוהים חיים הינה מנותקת מההיסטוריה וממחשבה פוליטית ריאלית.

את התקופה השנייה לאותו מיתוס החמצת השלום, ניתן לשייך לפרק הזמן בו גולדה מאיר ואנואר סאדאת עלו לשלטון בישראל ובמצרים.

יוזמות השלום, או ליתר דיוק - יוזמות ההסדר להפסקת אש - שאותן ניסו לקדם שליח האו"ם דאז גונאר יארינג, ומזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס, התרחשו בצל מלחמת ההתשה שגבתה מאות הרוגים, והתרחשה בארבע זירות שונות: מול מצרים בתעלת סואץ, מול ירדן בבקעת הירדן שזכתה לכינוי ארץ המרדפים, ברמת הגולן בקרבות אש מול הסורים ובמרחבי אירופה, בה החלו פיגועי טרור של תנועת השחרור הפלסטינית שזה עתה קמה.

עוד בוואלה! NEWS

הטייס בן ה-104, ניצולת השואה והסיירת מההגנה מחו נגד נתניהו: "נפגין למען הנינים"

לכתבה המלאה

בעת שספורטאים ישראלים נרצחים במינכן ובגבולות הארץ ישנה לחימה רצופה - האם בעת כזאת ניתן היה לשכנע את הציבור הישראלי לנסיגה תמורת הפסקת אש? ללא התחייבות מצרית לשלום?

החומר ההיסטורי, שנחשף בעיקר בחמש השנים האחרונות, מעיד על כך שגולדה מאיר והממשלה בראשותה הציעו מספר פעמים להחיל נסיגה חלקית במרחב סיני כחלק ממו"מ ישיר לשלום מול מצרים. בראי ההיסטוריה, את העקשנות המיוחסת במיתוסים לראשת הממשלה, צריך להפנות לנשיא המצרי, שסרב בתכלית הסירוב לשלום ולמו"מ ישיר.

נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים נחשבה בשנים האלו דבר כבד ומעיק על החברה הישראלית ואינני בטוח שגם היום החברה הישראלית יכולה לקבל נסיגה מלאה לקווי 67.

בראייה מפוכחת, המתבססת על עובדות ומשוחררת ממיתוסים ודעות קדומות, ניתן לראות שמדיניות החוץ והביטחון של ממשלת גולדה הצליחה לכפות על מצרים אחרי המלחמה את מה שסרב אנואר סאדאת לקבל לפני כן: מו"מ ישיר לשלום בין ישראל למצרים ללא התניה לנסיגה מוחלטת של ישראל.

מיתוס "מחדל המודיעין"

מלחמת יום כיפור היא ללא ספק מחדל נוראי, אבל בניגוד למיתוס שנחרט עמוק בזיכרון הקולקטיבי אודות מחדל המודיעין האיום - אותו מחדל אינו טמון בתמונת המודיעין והידיעות שניתנה למקבלי ההחלטות בממשלה ומפקדי צה"ל הבכירים.

מחדל מלחמת יום כיפור טמון באיבוד מוחלט של עקרונות תורת הביטחון הלאומי של ישראל. המחדל הזה מתחיל בסיום מלחמת ששת הימים ובמשך שש שנים שבין המלחמות, במהלכן בחר הדרג המדיני, בגיבוי צמרת צה"ל, להיצמד באופן טיפשי ואבסורדי לגבולות שנכבשו - עד הסנמטימטר האחרון.

כאן נטועים שורשי המחדל - כשמנהיגי המדינה בחרו להפוך את הישגי המלחמה מ-300 ק"מ של מרחב התרעה ל-300 מטר של תעלת מים. בסיס תורת הביטחון של ישראל לאורך השנים היה בנוי על מרחב התרעה שמאפשר לערוך את הצבא הסדיר ולהזניק במהירות את גיוס המילואים.

300 ק"מ של מרחב התרעה היו לרמטכ"ל חיים לסקוב במבצע רותם, כדי לגייס את הכוחות ולהיערך, אחרי שראה צבא מצרי בדרך לגבול. 300 ק"מ של מדבר היו לרמטכ"ל יצחק רבין במלחמת ששת הימים כדי לראות את הצבא המצרי שועט וחוצה את תעלת סואץ, ולהכניס את ישראל לכוננות, המתנה ומוכנות למלחמה.

אילו רבין היה שואל את ראש אמ"ן דאז אהרון יריב, שהיה אחד מראשי אמ"ן המעולים של צה"ל, הוא היה שומע שהקונספציה היא ששנת 1967 איננה שנת מלחמה. אולם, רבין ידע שכאשר האויב נכנס למצב מלחמתי, פועלים לפי תורת הביטחון - לא חשוב מה הסבירות של אמ"ן למלחמה - קודם כל מפעילים את תורת הביטחון.

עוד מיתוס שהולידה מלחמת יום הכיפורים - במיוחד תחת ועדת אגרנט שהעצימה את כישלון המודיעין - גורס כי אם היה ראש אמ"ן אחר במקום אלי זעירא - פחות יהיר ובטוח בעצמו, הייתה נחסכת מאתנו הטרגדיה של מלחמת יום כיפור.

ובכן, זהו מיתוס שלא מתכתב עם המציאות. אמ"ן והמוסד סיפקו לממשלה ולצה"ל - כבר מספטמבר - שלל ידיעות ומודיעין קרבי על הכנות סוריה ומצרים למלחמה .במקרה כזה, כאשר כל הצבא המצרי והסורי "על הגדרות", מה נדרשת לעשות ממשלה אחראית? מה נדרש לעשות מטכ"ל אחראי? לפעול על פי תורת הביטחון.

המיתוס לפיו ראש אמ"ן אחר היה מונע מלחמה לא מכתב עם המציאות. זעירא (צילום: דובר צה"ל)

בישיבות הממשלה ערב המלחמה ישבו חמישה רמטכ"לים: דיין, דדו, בר לב, צבי צור, וניתן להוסיף לאלה גם את ישראל גלילי - שהיה רמטכ"ל ההגנה. כולם הכירו היטב את תורת הביטחון - כאשר מתרחש "מקרה הכל" - נערכים לבלימה ומגייסים מילואים.

התפיסה כאילו זעירא הוליך את הממשלה שולל בהערכותיו השגויות היא לא יותר ממיתוס ריק מתוכן. את הממשלה הוליכו שולל אלו שהאמינו "שהסדיר יבלום" את המתקפה, ועוד הוסיפו חטא על פשע כאשר לא פרסו את הכוחות.

ערב לפני פרוץ המלחמה, "הרג משה דיין את הסבירות הנמוכה" והכין אגרת לממשל האמריקאי, לפיה כוונות הערבים ידועות. ובכן, מדוע בעת ההיא לא התחיל גיוס מילואים ונערך הצבא הסדיר למלחמה, בהתאם לתורת הביטחון? מדוע לא הופגז ציוד הצליחה על גדות התעלה ומדוע לא נפרס צה"ל כהלכה לבלימה ברמת הגולן?

"הרג את הסבירות הנמוכה". דיין (צילום: במחנה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

גם אם הייתה התחייבות ישראלית לאמריקנים להימנע ממתקפת מנע על חיילות האוויר של מצרים וסוריה - התחייבות שעד היום אין לה סימוכין בשום מקום ולכל היתר ניתן להסיק שניתנה בעל פה - לא אמ"ן, לא הזחיחות של אלי זעירא ואפילו לא מידת האמינות של אשראף מראוון, מנעו משר הביטחון דיין לקדם את אוגדת סיני אל קו המעוזים ולפרוס את כוחות השריון ברמת הגולן לבלימה.

זאת, למרות שתיפקד גם "כרמטכ"ל על" וידע להתקשר ישירות עם מפקדי השדה. מחדלי יום כיפור מתחילים בעיוורון מדיני וצבאי, ובכדי להימנע מכך הייתה לישראל תוכנית פעולה שהיא תורת הביטחון שלה. אולם, המנהיגים בחרו להתעלם מכל אלו ובנו לעצמם מיתוס של מחדל מודיעיני אשר במרכזו הוצב "חבל תלייה" ציבורי ועליו נתלו אלי זעירא וראשי אמ"ן.

"חבל התלייה" הפך במהרה למחאה ציבורית בהובלת מפקד מוצב בודפשט, מוטי אשכנזי - גיבור במדים, שהחזיק את המוצב היחיד שלא נפל במלחמה, וגיבור אזרחי ששינה לנצח את תרבות המחאה בישראל. במובנים רבים ישראל טרם השתחררה גם ממיתוס המחאה וועדות החקירה שלאחר מלחמת יום כיפור. מוטי אשכנזי שניחן ביכולות מרשימות של אסטרטגיה פוליטית הבין שבכדי להפיל את הממשלה עליו ליצור קרע בתוכה וכך באה לעולם הציבורי בישראל המחאה הפרסונלית.

מיתוס המחאה הפרסונלית

עד אז, מחאות בישראל היו לרוב על נושאים עקרוניים ולא פרסונליים. מחאת הסכם השילומים הייתה מחאה על עקרון ולא כוונה נגד דוד בן גוריון. מחאת הפנתרים השחורים - שהייתה אולי המחאה האותנטית ביותר - עסקה במדיניות הרווחה של ישראל ולא במחאה אישית.

המחאה נגד דיין הייתה אישית ופרסונלית. איש לא ביקש ממנו לשנות את דרכי עבודתו, איש לא דרש לשנות את דרכי עבודת הממשלה. כך קרה, שכפי שאלי זעירא מונה לתפקיד ראש אמ"ן - הרבה בזכות היותו של ראש לשכתו של דיין - כך גם מחליפו, שלמה גזית, מונה הרבה בזכות קרבתו לדיין.

לימים, יחזור אמ"ן על הערכות שגויות בנושא כוונות המצרים. אמ"ן בראשות שלמה גזית יעריך גם שאין כוונתו של סאדאת לשלום ויש לקחת בחשבון את חידוש המלחמה עם מצרים. למרבה מזלה של ישראל, סאדאת לא קיבל את הערכת אמ"ן. מספר שבועות לאחר מכן, הגיע סאדאת לנאום על בימת הכנסת.

אנשיו המשיכו לטעון כי פני נשיא מצרים אינן לשלום. דיין וסאדאת (צילום: סער יעקב, לע"מ)

למרות הערכות אמ"ן, ישראל לא הפנימה את מסקנות מלחמת יום כיפור ואימצה לחיקה את תרבות המחאה האישית כמיתוס. כך, הפכה המחאה נגד השהות בלבנון לאישית נגד שרון, נגד רבין בימי אוסלו ונגד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה.

אין רעיונות חדשים או אלטרנטיבה רעיונית - נשארנו עם מחאה פרסונאלית בלבד. בימים אלו, כאשר מחאת "בלפור" נגד נתניהו בשיאה, גם היא מחוברת לאותו מיתוס של מחאה שהוביל מוטי אשכנזי - אישית ופרסונלית.

אורי רמתי הוא יועץ אסטרטגי ומנכ"ל פרו אסטרטגיה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully