כל טעויות נתניהו: פרזנטור המאבק בקורונה הפך את עצמו לפני הכישלון

התנהלות ממשלת ישראל אל מול מגיפת הקורונה היא מחדל בקנה מידה היסטורי. בתוכה, המחדל המפתיע ביותר נוגע לבסיס הערך והמוניטין של ראש הממשלה בנימין נתניהו. רבים רואים בו מומחה עולמי בתחום התודעה, עיצוב המציאות ושימוש בכלים תודעתיים מודרניים לצורך העצמת מדיניות ולעיתים אף כתחליף לה. כמומחה בעיצוב התודעה הפוליטית, הוא כישלון בקנה מידה אפי בכל החזיתות. בהתנהלותו, הפר נתניהו כל עיקרון בסיסי בניהול מחפיר של קמפיין הקורונה.

המשבר הנוכחי צץ בשלהי מערכת הבחירות השלישית של מרץ 2020. הווירוס פגש מדינה שסועה, מקוטבת, חשדנית ומסוכסכת. המגיפה נחתה היישר אל המדמנה הישראלית, ובמקום לנצל את ההזדמנות ליצירת שיח משותף, מלכד ומאחד, היא מיד נוצלה ושועבדה לצרכים פוליטיים ואלקטורליים.

נאמן לאסטרטגיית "אין עוד מלבדו", מיצב נתניהו את עצמו כמי שיביס את הקורונה בהבל פיו. כהונתו של ח"כ יעקב ליצמן (יהדות התורה) כשר הבריאות, הוואקום הפרלמנטרי ושרידיה הכנועים של ממשלת המעבר - כל אלה היו תפאורה נוחה לכיבוש היעד. ההופעות הווירטואוזיות ומופעי היחיד השכיחו את מחדל מכונות ההנשמה, את פשיטת היד והרגל של מערכות הבריאות.

לאחר הבחירות שימשה המגיפה מאיץ וכלי סחיטה בדרך לגיבוש הממשלה החליפית עם כחול לבן המורדמת. מלכתחילה, פוליטיזציה של המגיפה היא שהביאה להדרת יו"ר ימינה נפתלי בנט מתפקיד שר הביטחון ואת מערכת הביטחון כולה מהובלת הטיפול במגיפה, היא שמנעה העברת אחריות לרשות החירום הלאומית ולפיקוד העורף ולמינוי מאוחר מדי של פרויקטור נטול סמכויות בחוק. כל מערך ההסברה של פיקוד העורף הופקר והתשתית לחירום נזנחה.

הפוליטיזציה המכוונת יצרה ניהול ריכוזי של המשבר במקום לבזר סמכויות לרשויות המקומיות, לבעלי העסקים ולשרים הרלוונטיים. בשיאו של הגל השני הפכה הפוליטיזציה לכלי מרכזי בשלילת השותפות עם כחול לבן, בניסיון מודע, מתוחכם ומתוכנן להצר את צעדיהם של הכנסת, מערכת המשפט והשלטון המקומי. זאת על מנת לדכא כל גילוי של מחאה והטלת האשמה במחדל הלאומי על ראשו של ראש הממשלה.

מאז נכנס לתפקידו הצליח נתניהו להסית את כישלונותיו ליריביו ולנכס לעצמו כל הצלחה. הפעם הכישלון הוא שלו, וזה המחיר התודעתי הגבוה ביותר שהוא משלם מאז נכנס לעולם הפוליטי - לפי הסקרים, רוב הציבור לא מרוצה מהתנהלותו במגיפה.

שגיאה תודעתית נוספת של נתניהו היא הפיכתו לפרזנטור הבלתי מעורער של המגיפה. בכך ביטל נתניהו את "יכולת ההכחשה הסבירה". נתניהו לא ליהק את עצמו לתפקיד המרגיע הלאומי, ה"נחמן שי" של המערכה, אלא לאפידמיולוג המוביל בטיפול בה ולקומיסר המדעי וההתנהגותי.

בעולם המותגים מקפידים שהפרזנטור לעולם לא יהיה חזק מהמותג עצמו. במובן זה גברה הקורונה על אחד הפרזנטורים הטובים בהיסטוריה.

כלל ידוע נוסף הוא שאם הפער בין ההבטחה הפרסומית למותג גדול מדי, יש פגיעה אנושה באמינות המוצר. אם נתעלם מהיותו של נתניהו נאשם בפלילים, הרי שהאמינות שלו נפגעה באופן שבו הוא ניהל את "ההבטחה הפרסומית" לאורך המערכה. נתניהו יצר רצף אין סופי של ציפיות בלתי ממומשות.

"העולם מתקשר ללמוד מאיתנו" הפך לשורת מחץ בתוכניות סאטירה. "ישראל ראשונה בניצחון על התחלואה" הפך במהרה לתעודת עניות שבה ישראל מובילה במדדי האסון על פי כל קנה מידה מקובל. היותה של ישראל "כלכלה חזקה" הפך ברבות הימים לשיא בינלאומי בכמות דורשי התעסוקה, עומק הגירעון והיקף הפירעון של חסכונות לטווח ארוך. על היקף ההתאבדויות עוד ידובר.

נתניהו איבד עוד רכיב תודעתי חשוב והוא משמעת אסטרטגית. לאחרונה הרהיב ואמר שהוא "כבר רואה את החיסון". בתוך יממה, שרטט נתניהו, שחור על גבי לוח מחיק, סגר שנמשך על פני שנה.

תכנית הרמזור הפכה לבלתי רלוונטית מיד לאחר אישורה. הלחץ הפוליטי הכריע את הגיון המערכה. דרישתו חסרת התקדים לסגר מלא ומהודק (ללא קשר להפגנות כמובן), הפכה לסגר נושם בכל מה שקשור לערים האדומות החרדיות בהם נרשמה תחלואה גבוהה עד פי שלושה מיתר האוכלוסייה.

הממשלה השליטה מצב חירום מיוחד השולל חירויות פרט. נאסרו התקהלויות במרחב הפתוח אבל הותרה תפילת יום הכיפורים בחללים סגורים בהם ההידבקות היא ברמת ודאות גבוהה. עוד לא יבשה הדיו על החקיקה המגבילה ואז התברר שאין לה כלל תוקף ללא התקנת תקנות. בעוד רצים להתקין תקנות, מבקש לפתע ראש הממשלה להעמיק את המגבלות עוד, לאחר שהחוק חוקק ובעוד התקנות הקודמות מובאות באיחור רב לאישור וועדת החוקה.

פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, הובא לתפקיד הממונה מאוחר וכברירת מחדל. מי שהיה אמור לקבל "גיבוי מלא" הפך בדף המסרים של מפלגת השלטון לאשם הבלעדי בהתפרצות התחלואה. לצד "האמון" בפרויקטור החל ראש הממשלה לשוחח עם מחליפיו האפשריים. הפרויקטור גמזו הפך לנייר לקמוס של מקצועיות ודבקות במטרה אל מול הגחמות הפוליטיות וההישרדותיות של הפרזנטור נתניהו.

חוסר העקביות, התזזיתיות בקבלת ההחלטות והפער בין המציאות לנרטיב של נתניהו - כל אלה הם פיגוע תודעתי חמור.

נתב"ג, כמו הכינרת, מהווה מדד למצב הרוח הלאומי. סגירת השמיים היא כמו גלישת הכינרת אל מתחת לקו השחור בעיצומה של שנת בצורת.

בסוף הגל הראשון מיהר נתניהו לשדה התעופה והבטיח לפתוח את השמיים - בדיקות מהירות, קיצור הבידוד ופתיחת סיר הלחץ הישראלי אל העולם הפתוח. מאז נסגרו השמיים. מעבדות הבדיקות המהירות מעולם לא קמו. המדינות הירוקות הלכו ונעלמו וישראלים הפכו למוקצים מחמת קורונה בכל העולם. אנשי עסקים שעובדים במדיות אחרות לפרנסתם מצאו את עצמם שבויים בבידודי מנע של 14 יום.

באותה העת ממש נפתחו השמיים לכל תלמידי הישיבות שמיהרו ארצה ברכבות אוויריות לקראת חגי תשרי. המקדימים לאומן יצאו מהארץ למרות האיסור של שלטונות אוקראינה. מסעותיו של ראש הממשלה ופמלייתו קיבלו הקלות VIP.

מדיניות פריווילגיית הנשענת על צרכים פוליטיים הישרדותיים, שתכליתה להגיע להישגים תדמיתיים מנותקים לחלוטין מהמלחמה במגיפה, זו לכאורה סוגיות בתחום מדע המדינה. אלא שאם ננתק את כל אלה ונתמקד במבחנים תודעתיים נגיע למסקנה שלצד כל הכישלונות המהותיים של ניהול המערכה, נתניהו נכשל בראש ובראשונה במקום שבו העליונות שלו היא ללא עוררין - במבחן התודעה.

ליאור חורב הוא מומחה בינלאומי לניהול מערכי תודעה. משמש כיועץ לארגונים, חברות רב-לאומיות וממשלות בתחומי האסטרטגיה