הסגר השני עלול להוביל לגל התאבדויות ומוות בקרב קשישים

לאחרונה אירע מקרה מזעזע: קשיש בן 71 הלך לעולמו ערירי ובודד, וגופתו נמצאה אחרי יותר משבוע על ידי מתנדבי זק"א, כשהיא במצב של ריקבון מתקדם. על פניו, בעולם מתוקן, מקרה חמור שכזה, שמדגיש את המצוקה הגדולה וההשלכות החמורות של בדידות הקשישים בישראל, אמור היה לפתוח מהדורות חדשות, לעלות לדיון דחוף בכנסת או לכל הפחות - להגיע לשיח הציבורי.

אולם, במפתיע - או שלא - הנושא כמעט ולא זכה להתייחסות, למעשה הוא עבר מתחת לרדאר. מות קשישים, מסתבר, מתקבל כמובן מאליו וכמעט ולא מרגש כאן איש.

הימשכות משבר הקורונה, שסופו לא נראה לעין, משפיעה על כולנו. אך יותר מכל - היא משפיעה על אוכלוסיית הקשישים ומגבירה את בדידותם וייאושם. אם המדינה לא תיתן מענה מידי לנושא, אנו עלולים להביט בכאב על תופעה של התאבדויות קשישים, שעשויה להיות אכזרית לא פחות ממגיפת הקורונה.

לפי הלמ"ס, בסוף 2018 מנתה אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל מיליון ו-56 אלף איש, כ-41% מהם בני 75 ומעלה. נגיף הקורונה ניתק אותם באחת מקרוביהם ומהציבור, והגדיר אותם כאוכלוסייה בסיכון גבוה. בעקבות זאת, רבים מהם, מי מבחירה ומי מכורח, נמצאים חודשים ארוכים בביתם וממעטים לצאת.

חלקם משוחחים אמנם בטלפון עם בני משפחה, אך זה כמובן אינו תחליף למפגש פיזי עם חברים, לחיבוק חם מהבת האהובה, לארוחה משפחתית, לנשיקה מהנכדים. המצב הנוכחי משפיע על בריאות הנפש של הקשישים וצפוי, כך לפי בעלי המקצוע, להעלות משמעותית את ניסיונות ההתאבדות בקרבם; ההשפעה תהיה חמורה שבעתיים בקרב כ-30% מהם, המוגדרים כעריריים - נטולי משפחה או קרובים.

עם זאת, חשוב לעמוד על ההבדלים, לפחות בכל הנוגע לכ-250 אלף הקשישים זכאי חוק הסיעוד. במסגרת חוק ההסדרים, שנכנס לתוקפו בנובמבר 2018, החליטו שרי האוצר והרווחה דאז, שחלק ממאות אלפי הקשישים הזכאים לפי חוק הסיעוד וחיים בביתם, יוכלו לקבל את גמלת הסיעוד (כולה או חלקה) בכסף במקום שירותי סיעוד וטיפול "פיזיים", הניתנים באמצעות מטפלים ומטפלות סיעודיים ובפיקוח של העובדים הסוציאליים של חברות ועמותות הסיעוד.

עם פרוץ הקורונה, הפכו המטפלים הסיעודיים, שהוגדרו כ"עובדים חיוניים" - בתום מאבק משותף של איגוד נותני שירותי הסיעוד והביטוח הלאומי - לקשר הכמעט יחיד של אותם קשישים עם העולם שבחוץ.

פרט לטיפול הפיזי היומיומי שמעניקים המטפלים הסיעודיים, הכולל בישול, ניקיון, רחצה, רכישת תרופות ועוד, המטפלים גם מהווים אוזן קשבת ומזור לבדידות עבור הקשישים - דבר שכמובן אין לו מחיר.

זה משפיע לטובה בעקיפין גם במקומות אחרים; הקשר בין הגוף לנפש ידוע, והסיוע הנפשי שמעניקים המטפלים לקשישים הסיעודיים מונע אשפוזים ומקטין את העומס על בתי החולים, מערכות הבריאות וחדרי המיון שקורסים בתקופה זו.

רבים מהקשישים שבחרו בכסף במקום בשעות טיפול, לעומתם, מצאו עצמם מסוגרים בביתם, מנותקים מהעולם החיצוני, וללא סיוע טיפולי מתאים. בתקופה קשה זו, הם נותרים ללא טיפול פיזי ומענה נפשי, וחמור מכך - ללא שום פיקוח, בקרה או גורם כלשהו מטעם המדינה שיבדוק מה שלומם או מצבם. מי מסייע להם להתרחץ? מי רוכש עבורם מזון ותרופות? מי מאזין למצוקותיהם, לסיפוריהם? מכאן, ההשלכות הפיזיות והנפשיות על אותם קשישים, לצערנו, ברורות.

מקבלי החלטות יקרים, כסף לא יכול להחליף בני אדם. בדיון שנערך בכנסת כבר בתחילת אפריל, התריע יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות, פרופ' גיל זלצמן, כי הוא צופה גל של התאבדויות בקרב קשישים לאור המצב. המצב החריף משמעותית מאז ואי-הודאות רק גברה, אך דבר לא נעשה מצד המדינה.

התאבדות היא לא גזרה משמים, וניתן למנוע אותה מראש. המדינה חייבת לתת מענה, ובמקביל - חשוב שמקבלי ההחלטות יבינו את הערך של טיפול אישי ואנושי עבור הקשישים ואת התועלת שאנו כמדינה מרוויחים מכך.

אין זו בושה להחזיר את הגלגל לאחור; זו העת לצמצם את הגמלה הכספית, וכך לוודא שכמה יותר קשישים זכאי חוק הסיעוד יזכו לטיפול פיזי יומיומי ולפיקוח ובקרה מטעם המדינה. חשוב שמקבלי ההחלטות יבינו את הערך של טיפול אישי ואנושי עבור הקשישים ואת התועלת שאנו כמדינה מרוויחים מכך. אנחנו כמדינה חייבים להעניק לקשישים, שעשו עבורנו כל כך הרבה, את הטיפול לו הם זקוקים - ולאפשר להם את הזכות הבסיסית להזדקן בכבוד בביתם.

במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן בטלפון 1201, או אתר האינטרנט של סה"ר.

הכותב הוא דורון רז, יו"ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל