דיירי בית האבות הקטן "בית הזית" בקיבוץ שמרת ליד נהריה חיים כמו במצור כבר חודש. שישה דיירים מתו עד כה במגיפת הקורונה שפוגעת לרוב בקשישים. מרביתם שרדו את כל ייסורי המאה הקודמת, חלקם הגיע ארצה מהגטאות ומחנות הריכוז של אירופה וכאן עברו את תלאות הקמת המדינה, צבא, מלחמות, צנע, ומה-לא. בין השורדים הנלחמים להישאר בריאים, עד כמה שאפשר, גם קשישה שחגגה יום הולדת מאה מאז פרצה המגיפה. במחלקה הסיעודית בת 36 הדיירים חלו עד כה 18 איש - שהם חצי מהדיירים. גם שמונה מ-25 מטפליהם חלו. המצב איכשהו התייצב, אך קרב ההישרדות רחוק מלהסתיים.
מלחמות ממושכות לא זרות לקיבוץ הזה שבין עכו לנהריה בגליל המערבי. לצד בית האבות, מבנה חד-קומתי הטובל בירוק מדשאות הקיבוץ ובין עצים, ששוכן על בסיס מבנה קבוצת כיתה-בית של פעם ולמדו והתגוררו בו דורות של ילדי הקיבוץ, יש גם בונקר תת-קרקעי אליו היו מפנים אותם בימים שהאזור ספג קטיושות. אולי לא פלא שבז'רגון צבאי מתארים פה כל אלמנט של המערכה.
את הגל הראשון דווקא עבר "בית הזית" ללא חולים. "חמישה חדשים החזקנו מעמד ואפילו הרגשנו שאנחנו מנצחים את הנגיף הזה", סיפרה לוואלה! NEWS דינה מזן-צ'רטוף, חברת קיבוץ שמרת המנהלת את בית האבות ומנצחת על הקרב. "כל חודש עשינו בדיקת קורונה לכל הדיירים, כל שבוע לכל המטפלים, פעלנו על פי ההנחיות. האמנו שאם נעשה הכול לפי הספר אז נצליח לשרוד".
ב-26 באוגוסט, התברר שיש חום לאחד הדיירים - ניצול שואה בן 96 מנהריה. הוא הועבר למרכז הרפואי לגליל בנהריה ואובחן שם כסובל מקורונה, אושפז, אך מצבו הלך והתדרדר. ב-11 בספטמבר הוא מת.
אל תפספס
דינה מזן-צ'רטוף, בת קיבוץ שמרת שבחודש הבא תהיה בת 63, שימשה במשך שנים כאחות מרפאת הקיבוץ, עד שלפני 17 שנה עברה לניהול הבית הסיעודי שאז מנה מחלקה אחת. מאז התווספה לו גם מחלקה לתשושי נפש ועוד דיור משפחתי של הקיבוץ שעד כה נותר ללא פגע. "יש פה צוות גדול והרבה דיירים ועדיין מנסים לתת לכולם הרגשה ביתית, משפחתית וקיבוצית. בלב הפסטורליה הזו אנחנו עכשיו במלחמה", סיפרה על האופרציה שבניהולה המטפלת בכ-70 איש.
"זו התקופה הכי נוראית, הכי מפחידה, הכי קשה והכי מתסכלת. לגמרי. בחיים לא דמיינתי שנתמודד עם משהו כזה. אנחנו מתמודדים עם משהו שלא ברור בכלל איך אפשר להתמודד אתו בצורה אופטימלית, עם צוות כל כך קטן ועם חרדות כה גדולות של הדיירים של המשפחות וגם שלנו", הוסיפה.
היא מתגוררת במרחק של 20 מטרים מבית האבות, אם לחמישה, אחת מהם גם היא אחות, העובדת במחלקה פנימית של בית החולים זיו בצפת. "יש דאגה גם לה", היא מודה.
הרגע שבו הכול השתנה
"זה היה הלם", תיארה את הרגע בו התקבלה ההודעה מבית החולים בנהריה על כך שהדייר הראשון שנשלח אליו עם תסמינים נמצא חיובי לקורונה. "בלב פנימה פחדנו אולי להודות אבל ידענו שהרגע הזה עלול להגיע. היינו כל הזמן בחרדות לקראת זה וכשקיבלנו את ההודעה זה מיקד את העבודה בצורה אחרת לגמרי עם הרבה יותר פוקוס מול הקורונה. היא נמצאת אצלנו וזה כואב ואנחנו נלחמים עכשיו בצורה אחרת לגמרי. המציאות היומיומית כל כך אינטנסיבית שכבר שכחתי מה היה קודם. זה מרגיש נורא ואיום. חלק מהעניין זה שלגבי כל דבר אומרים ומתייחסים פה עכשיו 'לפני המגיפה' או 'אחרי המגיפה'".
בעקבות הדיווח של מזן-צ'רטוף על האשפוז למטה "מגן אבות ואמהות", תכנית משרד הבריאות להגנת אוכלוסיות הקשישים ובעלי המוגבלויות השוהים במסגרות חוץ ביתיות, יומיים אחר כך הגיע צוות מד"א וערך בדיקות לכל הדיירים ולכל המטופלים. חלפו עוד יומיים והגיעו התוצאות: עוד שני דיירים חלו. גם הם אושפזו. אחר כך, כל כמה ימים הגיעו שוב, ונתגלו עוד ועוד חולים.
בית האבות שבלב הקיבוץ הפך למעין בסיס סגור עם מעגלי בידוד מתוחמים. למחלקה הסיעודית נכנס רק מי שצריך, רק כשצריך, ורק כשהוא ממוגן בחליפת מיגון ייעודית ושתי מסיכות פנים. לעובדים הובאו שירותים ארעים שהוצבו בחצר. הביקורים הופסקו מיד. אין יוצא ואין בא. כפי שחווים גם בבתי אבות אחרים, חוץ מהקושי הנפשי שכרוך בנתק עם בני המשפחה, אז כשהקרובים אינם יכולים לבוא לבקר נטל גדול יותר רובץ על כתפי המטפלים.
מתוך עשרה המטפלים של "בית הזית" נותרו שניים כי שבעה חלו. גם העובדת הסוציאלית המגיעה יום יום מהקריות לא נכנסת יותר למחלקה הסיעודית ועושה את עבודתה מהמעגל החיצוני יותר באזור המשרדים של בית האבות. "יש פחות דיירים אמנם, אבל עדיין המטפלות שנותרו עובדות 15 שעות ביום", סיפרה מזן-צ'רטוף. "האחיות עושות משמרות של 12 שעות. אין יום ואין לילה. אני כל הזמן פה, אנחנו עובדים ללא הפסקה ובלי סוף שעות ועם הצוות המאוד מצומצם הזה. אני פעם בכמה זמן מחליפה אחת מהן כדי שתוכלנה לקחת איזה יום חופש".
עמיר בן צבי, מנהל הקיבוץ בן ה-46, בפועל מרכז המשק ודובר מטעם בית האבות, העיד, "מתנהלים כמו במילואים בקו". הוא מנסה לגייס קפסולה נוספת של מטפלים כדי להקל עם הצוות העובד בחסר סביב לשעון, ובתוך כל הצער, הדבקות במשימה והפטריוטיות שהוא משדר הוא גם לא מסתיר את התסכול.
"אנחנו מבינים את העומס, אבל שם למעלה צריכים להבין שאנחנו תלויים בהם", אמר בן צבי. "דווקא עכשיו פתאום לא הגיעו דוגמים לבדיקות קורונה במשך שבוע. זה גם מעכב את הכנסת המטפלים החדשים לעבודה וגם עלול להביא להתפרצות נוספת בתוך המחלקה. איך אפשר לקטוע כך את שרשרת ההדבקה? ב-15 בספטמבר עשו דיגום ואמורים לבוא כל שלושה ימים. אבל רק ב-22 שבו לבדיקה נוספת".
לדבריו, "אין מילים לתאר את הדאגה שלנו בעניין הזה. שבוע כזה במחלקה עם התפרצות מותיר אותנו בערפל מוחלט. הלחץ הגדול נובע מזה שכבר ראינו כאן שחלק מאלה שהתבררו כחיוביים היו אסימפטומטיים לגמרי. התנהלו לגמרי רגיל והדביקו אחרים. אני לא מקבל את זה שאי אפשר. מסתבר שיש בדיקות פרטיות שאנשים עם כסף עושים באופן מידי. יש פתרון כזה ולא מנגישים אותו לאנשים שהכי צריכים את זה".
ההתפרצות בבית האבות הציפה תחושות קשות. "איזה גראנד פינאלה מזעזע, מי חשב", אמרה מזן-צ'רטוף. "נכון שבבית אבות אנשים מתים כל הזמן. אבל בטח לא בשיעורים האלה ובכלל הגישה שלנו הייתה תמיד שאנחנו לא שולחים את הדיירים למות בבית חולים אם לא יכולים שם לעזור לו, שאדם נפטר במיטה שלו, עם המשפחה שלו, שאנחנו עוטפים אותו ואותם מסביב באהבה, נותנים להם את הפרטיות שלהם ואת הזמן שלהם לסיים את החיים בכבוד עד כמה שאפשר".
"זה מרגיש קצת כמו מלחמה, אבל הפעם אנחנו נלחמים לא מול משהו שאנחנו יכולים לראות", הוסיפה. "במלחמת לבנון השנייה כולנו היינו פה, אף אחד לא נשאר בבית אבל היה משהו שהיה ברור. זה התחיל אבל היה ברור שגם ייגמר מתישהו. פה התחושה היא שזה רק הולך ומחמיר, ואני מדברת גם על מה שאנחנו רואים מחוץ לבית הסיעודי הזה. על כל מה שקורה במדינה. אנחנו לא על איזה אי בודד. כל המדינה הולכת ונדבקת וקשה מאוד להתמודד עם זה".
הגל השני מכה באינטנסיביות בגליל המערבי. ארבע מחלקות קורונה בבית החולים הסמוך, המרכז הרפואי לגליל, כבר מלאות בכמאה חולים ומנהל בית החולים, פרופ' מסעד ברהום, שוקל פתיחת מחלקה חמישית בתוך שבוע. חלק מהחולים של בית הזית הועברו לבית החולים האיטלקי בנצרת ולבית החולים פלימן בחיפה שם נפתחה מחדש מחלקת קורונה. חולים הועברו גם לבתי חולים בתל אביב ובירושלים. ובתוך כך, גם למטפלים יש משפחות והם מתמודדים גם עם טרגדיות אישיות על רקע מגפת הקורונה. אחותה כבת ה-60 של המבשלת מג'דיידה-מכר מתה מקורונה. אביו בן ה-73 של המטפל ממזרעה, מת במחלקת הקורונה של בית החולים בנהריה, ביום רביעי.
בפנים הבית הנצור מנסים לשמור על שגרת חיים בטוחה עד כמה שאפשר. מכיוון שנותרה רק מחצית אוכלוסיית הבית, פיזרו אותם כך שמתגורר אחד בחדר. אבל לא כל הקשישים מסכימים לרבוץ מבודדים בחדרם. שניים אפילו מתעקשים לצאת ולעשן מדי פעם ליד הכניסה הצדדית. בבית הזה כשקמים בבוקר אז דבר ראשון מתקלחים. בבוקר יוצאים רוב הקשישים לארוחת בוקר בשני חדרי אוכל בבית. רובם יושבים בדד בשולחן. אלה החולקים שולחן יושבים בהפרדת מרחק מוקפדת.
"חברות שלהם מתו", סיפרה מזן-צ'רטוף. "ישבו איתם באותו שולחן שלוש פעמים ביום לפעמים במשך שבע שנים. חלק מדברים על זה. לא הרבה אבל התחושות לא פשוטות. זה שובר את הלב". יש כאלה שנותרים בבידוד בחדר, חלקם דמנטיים שלא ממש פעילים. אבל הצוות מנסה להעסיק איכשהו את כולם, "נותנים להם לצייר, מראים להם סרטונים, מתקשרים למשפחות בטאבלט", הוסיפה. "היו כמה ניסיונות של משפחות להגיע ולתקשר עם קרובם דרך החלון, אבל זה בעייתי, גם בגלל בעיות ראיה ושמיעה ודיבור, ובכלל. יש משפחות שיושבות בספסלים בחוץ להרגיש קרוב ומתקשרות בטאבלט".
"נשלל מהמשפחות משהו מאוד בסיסי ואנחנו שומעים מהן המון דאגה", אמר בן צבי. "באופן טבעי אנשים דואגים כשהם לא יכולים להגיע ולגעת. זה משהו אנושי מאוד שנשלל מהם והם מתייסרים בתוך עצמם כי הם לא מרגישים בטוח להגיע, לסכן ולהסתכן. הייתה בחורה כבת 30 שהגיעה לבקר את סבתא שלה ודיברו ממרחק עשרה מטרים. זה מאוד קשה".
גם דינה וגם עמיר מציינים את הנכס העיקרי שמצטיין במסירות שלו: צוות העובדים, שרובם ככולם באים מבחוץ. "כולם באים לעבוד בלי חשבון של שעות. זה מזכיר את ההתגייסות שלהם במלחמת לבנון השנייה. במסירות נפש אין קץ הם לא עוזבים את הקשישים לבד לרגע, עם החלפות חיתולים או ליווי לשירותים, עם האכלה ורחצה. לא היה אפילו אחד שלא בא מבין העובדים. צריך להבין את העומס שנפל על אלה שנותרו. נשארנו עם שתי מטפלות, עובדת מטבח מחליפה כי אחת חלתה, שתי מנקות, שתי אחיות ואם בית". אמנם חצי ממספר הקשישים, אבל המשימות הקשות נותרו כשהיו. במשרד הבריאות הציעו לקלח רק פעם בשבוע. "אנחנו לא מוותרים על מקלחת יומית. לחלק מהדיירים זה פשוט חלק מהבריאות הנפשית, לטעמנו".
ביום שלישי, לאחר המתנה של שבוע, שוב נערכו בדיקות קורונה לכל הדיירים והצוות. "הלב מפרפר", גילתה מזן-צ'רטוף. "פותחים את האפליקציה ומחכים לראות מי אדום ומי ירוק ומי בכלל לא הגיעה תשובה בעניינו וצריך לחכות עוד קצת ועוד קצת. זו פשוט חרדה גדולה כל פעם מחדש. איכשהו מחכים שסוף סוף כבר הכול יהיה ירוק". ביום חמישי התברר שהסוף המיוחל עוד רחוק - עוד דייר, כבן 74 נמצא חיובי לנגיף.