מההלם ועד לפרידה: העו"סיות במחלקות הקורונה חוות את ההשפעות מקרוב

"מת לנו חולה בטיפול נמרץ קורונה אחרי חודשיים של אשפוז ואני נוסעת לבית חולים עכשיו. בן 57, בלי מחלות רקע. אני נוסעת לפגוש עכשיו את המשפחה שאני מלווה אותה חודשיים ברכבת הרים הזו. כבר קראנו להם להיפרד ממנו שלוש פעמים", אמרה ענת הרץ מבית החולים הדסה עין כרם, כשהתקשרתי ביום שלישי השבוע ב-21:30 - השעה שבה קבענו לדבר.

"הוא היה יציב ביומיים האחרונים ודיברנו על להוציא אותו מהמחלקה של הקורונה, חשבו אולי יעבור למחלקה אחרת. והוא מת פתאום, הייתה הידרדרות בבת אחת. זה נורא עצוב", הוסיפה בקול חנוק.

הרץ היא לא רופאה או אחות, אלא עובדת סוציאלית בבית החולים מזה עשר שנים, ובחודשיים האחרונים היא במחלקת טיפול נמרץ קורונה, מלווה את המשפחות ברגעים הכי קשים ומורכבים. "באתי הבוקר שבורה לבית החולים, על אף שידעתי שהוא נגאל מייסורים, אבל ברגע עצמו נורא עצוב לי", תיארה בשיחה בבוקר למחרת.

"אני בצומת בית חולים שמלווה המון משפחות של נפטרים ועדיין יש משהו בליווי האינטנסיבי הזה במחלקת הקורונה, בשיחות בערב, ובשיחות ביום שישי לפני כניסת שבת עם המשפחות. וזו גם הייתה משפחה מדהימה", היא אומרת.

כבר במהלך הגל הראשון, בבתי החולים הבינו שהליווי הנדרש לחולי הקורונה ומשפחותיהם שונה ומורכב, וכי יש צורך בעובדות ועובדים סוציאליים ייעודיים למחלקות. הליווי נעשה מרחוק, באמצעות מסכים, ולעתים חלק ניכר מן העבודה היא דווקא מול בני משפחה, שעלולים להיות בכלל בבידוד ומתקשים בעצמם עם הסיטואציה.

כך למשל, במחלקה בה עובדת הרץ יחד עם העובדת הסוציאלית אירנה שר-שלום, שם מרבית החולים מונשמים ומורדמים. "הרבה מבני המשפחה בבידוד, לא יכולים לבוא, לא יכולים לראות אתם, וחלק גדול מהקשר נבנה בהתחלה כקשר טלפוני", אמרה. "אחר כך יש שלבים, והרבה פעמים פוגשים את בני המשפחה בשלב מאוחר יותר. רואים את הפנים מאחורי הקול בטלפון. נוצרים אבל קשרים מאוד משמעותיים, כי אנחנו בעצם איזשהו גורם מתווך בין המשפחה למחלקה לבין החולה גם".

אחת המאושפזות במחלקה היא אימא לשמונה ילדים, שנותרו כעת עם האב בלבד. "התקשרתי לרווחה כי יש תינוק בן שנה בבית וצריך לראות איך מסדרים לו מסגרת, וגם בכלל איך אפשר לעזור חוץ מארגוני חסד", תיארה. "אני מדברת עם הבעל כל יום לראות מה נשמע ומה צריך".

לדבריה, גם האב חולה ונראה מאוד עייף כשפגשה אותו. "אמרתי לו שאולי כדאי לשים את הפוקוס בבית. כי לבוא לפה ולהיכנס זה מאוד מורכב עד שיש מי שימגן אותך. זה לא שאתה בא ואתה ישר נכנס בזמן", סיפרה. "הסברתי שצריך לשמור כוחות להמשך".

עד כה, השתדלה הרץ להפריד בין העבודה לבית, אך הקורונה טשטשה את הגבולות שהציבה. "אתה חלק יותר משמעותי עבור המשפחות. ביומיום אני בדרך כלל לא נותנת את הטלפון שלי ואומרת שאפשר להשיג דרך המחלקה", שיתפה. "הרגשתי שאני צריכה לשמור על עצמי, צריכה שתהיה הפרדה בין היומיום הכאוטי בבתי החולים לבין החיים בחוץ, והקורונה טרפה את זה".

כעת, אמרה הרץ, בתה כבר מכירה את החולים. "כי בני משפחה מתקשרים והיא שואלת מה איתם. ואני מבינה את המצוקה של המשפחות בקורונה אז אני גם עונה, זה מאוד אינטנסיבי", העידה, "אבל אני משתדלת לענות למרות שאני בבית או עושה משהו עם הילדה או בחופש".

גם אצל הדיל עודה, עו"סית במחלקת קורונה במרכז הרפואי וולפסון, הליווי והתמיכה בבני המשפחה מהווים חלק מרכזי בעבודה. "למשל, משפחה שהיא בבידוד זה גם סוג של סגר, זה גם התמודדות חדשה וזה משבר משפחתי. המשפחות שהיו יותר יוצאות פתאום סגורות בבית, אז זה מעמיס יותר. אנחנו עושים שיחות גם לתמיכה וגם לנורמליזציה של תחושות שלהן. זו מציאות ממש חדשה בשבילן", אמרה.

עוד סיפרה עודה, כי גם ההידבקות עצמה עלולה לייצר מתחים ורגשות אשם בתוך המשפחות. "היו כמה משפחות שבן משפחה שחלה הדביק את החולה אצלנו אז היו גם רגשות אשם כי הדביקו חולה מבוגר, והיתה גם עבודה טיפולית של להסביר להם שהם לא אשמים, ובאמת לתת להם מקום לשתף. המשפחות מחפשות מישהו שיוכלו לשתף אותו", אמרה.

עם זאת, מאחר ומדובר בחולים שבהכרה ומתקשרים, ישנה גם עבודה רבה מולם. בניגוד למחלקת פנימית בה עבדה בשנה לפני כן, עודה מסבירה כי אינה יכולה כעת להיות בחדר לצד החולים, שלא פעם סובלים מבדידות ודיכאון יותר מהמחלה עצמה. את הקשר עמם היא מנהלת בעיקר באמצעות טאבלט ומצלמות.

"אנחנו פיזית לא נכנסות למחלקה, אבל יש לנו משאבים כדי לתקשר עם החולים דרך המחלקה, שהחולה יכול לראות אותנו במצלמה", סיפרה. "בדרך כלל במחלקה פנימית למשל, המשפחה מגיעה ויושבת יחד ועושים את העבודה מול המשפחה פנים אל פנים, ועכשיו זה הכל יותר טלפונית. היינו יושבים מול מיטת החולה, והיום הכול במסכים".

לדבריה, בבית החולים מנסים לתת פתרונות חריגים במקרים מורכבים. "יש לנו חולה צעיר שהיו לו קשיים מבחינה נפשית, הרגיש במצוקה במשבר. הוא היה אדם מתפקד, עצמאי ובקשר עם המשפחה, ופתאום כשנכנס לתוך מחלקה סגורה יחסית, הוא לא יכל להסתובב הבית החולים, המשפחה לא יכולה לבקר אותו והוא התחיל להמעיט בקשר עם המשפחה", תיארה.

בעקבות זאת, אחות של המטופל פנתה אליה ואמרה שהוא כבר לא עונה תמיד לשיחות, ונראה כי הפך לדיכאוני. עודה פנתה לצוות הרפואי בבקשה חריגה כדי לסייע לו. "היינו בקשר עם הצוות והחלטנו שלמרות שהוא לא במצב קריטי, האחות יכולה להיות איתו במחלקה לצורך עידוד ולתת תמיכה רגשית", סיפרה. "הוא ממש שמח ואמר שזה יעזור לו".

זהבית שפיצר, מנהלת השירות הסוציאלי במרכז הרפואי וולפסון, נכנסה למחלקה כבר בתחילת הגל הראשון, ומתארת את ההסתגלות והלמידה בתחילת הדרך. "בגל הראשון זה היה סוג של גישוש כזה, איזושהי תצפית והבנה של מה הצרכים והקשיים והבעיות", אמרה.

לדבריה, "אחד הדברים הראשונים ששמנו לב זה אליהם היו תחושות של חוסר אונים מצד המשפחה, בין אם היו בבידוד או בריאים, לא היתה להם אפשרות להגיע ולבקר והמרחק הפיזי והריחוק הרגשי העצימו המון חרדה. ואחד התפקידים הראשונים שלקחנו על עצמנו היה בסוגיה של התיווך של המידע הרפואי בין הצוות המטפל ובני המשפחה".

היא מתארת גם שינויים חיוביים שאירעו. בעוד לפני כן, הקשר של הצוות הרפואי היה לרוב רק מול בן משפחה אחד, הם החליטו בבית החולים על פלטפורמה שונה - שיחות משותפות בזום או בווטסאפ יחד עם כל בני המשפחה שמעוניינים ואנשי הצוות.

"היה תהליך שהמשפחה היא בעצם קבוצה קטנה, ולאחר שהרופא סיים למסור מידע, אני והעו"סית השנייה נשארות עם המשפחה באותה שיחה כדי להמשיך ולעשות עיבוד רגשי של מה הבינו ומה דרוש", סיפרה. "מעין הנחיה קבוצתית קטנה, שהיתה אפקטיבית ויעילה. לפני הקורונה תמיד היה בן משפחה אחד שהיה איש הקשר, ופה היה מקום לכל בן משפחה גם אם הוא פחות דומיננטי".

אחד המקרים ששפיצר מציינת כדוגמה לעבודה מול המשפחה הוא של בני זוג, שהאישה אושפזה כי חלתה. בעלה היה בבית בבידוד, אך היא העדיפה שיסייעו לו, אחרי שנותר לבד, ולא לה. "היא ביקשה שאנחנו לא נעניק לה את התמיכה, אלא רצתה שנתעניין בבעלה ונהווה עבורו כתובת, שנעזור בסיוע לשירותים קהילתיים שקיימים. כלומר, רואים בן זוג שמטופל ודואג למי שנשאר", תיארה.

הוא הוסיפה כי "יצרנו מיד קשר עם הבעל וניסינו לברר מה הצרכים שלו, תיווכנו לשירותי הרווחה. מוקד של אספקת ארוחות חמות. וניסינו לדאוג לצרכים הבסיסים שלו וגם לעדכן אותה ולהרגיע. כשרחוקים יש את הפער והמרחק שמעורר דאגה לבן הזוג. אז פעלנו גם להרגיע אותה שדיברנו איתו וגם כדי שהוא יצליח להסתדר".

מקרה נוסף עם סוף טוב שהזכירה שפיצר, הוא זוג מבוגר שחזר ממצרים ושניהם נדבקו. בעוד הגבר היה במצב קל, מצבה של אשתו הידרדר במהירות. "ערב אחד אני מקבלת טלפון מהמחלקה בבהלה שהילדים נורא נבהלו כי האימא שלחה להם מכתב פרידה, הרגישה שהיא הולכת למות והיה לה חשוב לכתוב להם מכתב אישי. והבעל נורא נלחץ וזמן קצר אחר כך היא באמת הונשמה. היא הייתה תקופה ארוכה בטיפול נמרץ במצב קשה", סיפרה.

כך, מצאה עצמה הופכת לגורם חשוב עבור בני הזוג, ביחד ולחוד. "בעצם התפקיד שלי כעובדת סוציאלית היה מאוד משמעותי, כי זה היה לעשות עיבוד, ולתווך בין המשפחה ואנשי הצוות, ולעשות גם את המעברים", תיארה.

"היא הוכנה לטיפול מוגבר והבעל שמצבו היה קל, הופנה למלונית. אז הפרידה מהמחלקה עבורו שהוא הולך למקום אחר. וכל תחנה בדרך שהייתה, היה חשוב לעשות עיבוד רגשי, לתת תמיכה רגשית, ולאורך כל הדרך ליווינו עד שהאישה התאוששה, עברה שיקום והשתחררה למלונית".

רותי אגמון, עו"סית בבית החולים רמב"ם מדגישה את הפערים והשינויים בעבודה מול חולי הקורונה. "העקרונות של עבודה סוציאלית, חלק מהטכניקות ועקרונות העבודה זה הקרבה למטופל, היכולת לזהות את התחושות שלו על ידי המבט שלו, ההתנהגות שלו, התמיכה הזו שאנחנו באים למיטה החולה ונמצאים קרוב אליו, קרוב למשפחה, ושאני רואה אותו הוא רואה אותי", תיארה.

אולם, היא אומרת כי "עכשיו הכל נעשה מרחוק באמצעים טכנולוגיים, אם זה באמצעות הטלפון, יש לנו מכשירים מיוחדים עם מצלמה שבאמצעותם ניתן ליצור קשר עם כל מטופל, לראות אותו ולדבר מול המסך". לדבריה, "זה לא אותו דבר אבל זו דרך לתת למטופל להרגיש אולי שהוא בבידוד אבל לא לבד ,שיש עובדת סוציאלית שמתקשרת כל יום, שעוזרת לו להתמודד במשבר שבו נמצא".

אגמון עובדת ברמב"ם ב-20 השנים האחרונות, ועד לפני הקורונה עבדה במחלקה פנימית. אחד הדברים שהבחינה בהם כשעברה לעבוד עם חולי הקורונה, הוא תחושת ההלם והחשש של רבים מהם. "כשאדם מגלה שהוא חיובי לקורונה הוא מתקשר לרופא ואז שולחים לו אמבולנס, הוא מגיע בלי כלום, לפעמים רק עם פיג'מה. מספקים להם הכל. הם מגיעים באופן פתאומי לאשפוז", סיפרה.

"פתאום מגיע החולה כשהוא במצב רגשי מאוד מבולבל ודואג מה זו הקורונה הזו, מה זה אומר", מוסיפה אגמון. "שומעים שהקורונה יכולה להידרדר באופן פתאומי. מגיעים לחדר במקום סגור, נמצאים לבד ונכנסים אנשי צוות שלא מכירים את הפנים שלהם, לא רואים אותם. כמו חייזרים שמגיעים בחליפות. אין את הקשר עין, את הקרבה ומי מטפל בי".

היא תיארה כי בשל כך "יש ניסיון להרגיע עם הדיבור, ועכשיו כששמו תמונות שלהם על החליפות כדי שיראו מי הרופא והאחות". לדבריה, הם מנסים לתת תחושת ביטחון. "שידעו שאולי הם בבידוד, מסוגרים ומנותקים מהמשפחה. עזבו את העבודה באופן מפתיע לא יודעים מה יהיה, אבל נותנים תחושה של ביטחון".

בניגוד לגל הראשון שבו רבים נמנעו מלהגיע לבית החולים, בחודשים האחרונים יש עומס גם במחלקות האחרות. "בגל הראשון כל המשאבים היו מרוכזים לטפל באותם מטופלים. הייתה אולי 40% תפוסה, המחלקות היו כמעט ריקות וכל הצוות היה מגויס לקורונה", אמרה.

לעומת זאת, בהתפרצות השנייה, כך לדבריה, "פתאום הצוות נאלץ להתמודד גם עם העבודה במחלקות האחרות, עובדים בשגרה וחירום יחד, כי המחלקות האחרות ממשיכות לעבוד. התחלואה של המטופלים הרבה יותר קשה".

גם היא מספרת על עבודה רבה מול המשפחות, שמנסות בכל דרך להיות לצד יקיריהן שאינם יכולים לתקשר באמצעים הטכנולוגיים. "בני משפחה מתחננים להיכנס פנימה, ולטפל בהורים שלהם. לא מסוגלים לחוות את חוסר האונים", תיארה.

במקרה אחד לדוגמא, בני משפחה דרשו שהאם הסיעודית תחזור הביתה, ואמרו שהם יטפלו בה. "המשפחה היתה שלילית, והיא הייתה גם מטופלת שצריכה עזרה סיעודית. היינו בדילמה איך נשחרר אותה. והם לא ויתרו ואמרו 'אנחנו נטפל בה'. הם לא ויתרו ולא פחדו", סיפרה. "אני זוכרת שאמרו לי 'מה את רוצה, שאימא שלנו תמות מדיכאון או מקורונה?'".

לדבריה, "ניסינו כל הזמן ללכת בין הטיפות, למצוא פתרונות יצירתיים שיתאימו ולא יסכנו. היו מקרים שהקופה סיפקה ציוד מגן כדי שבת תוכל לטפל באמה ולהימנע ככל האפשר מהידבקות".

"זה הכי בסיסי שיש לשבת ליד בן האדם, לראות את הבעות הפנים, להבין את הניואנסים הקטנים ופה זה סוג עבודה אחרת", הסבירה יסמין בן חיים, עו"סית בבית החולים סורוקה, שהחלה לעבוד לפני כחודשיים במחלקת קורונה.

לדבריה, "זה משהו שלומדים לאט לאט - להבין יותר את הטון ופחות את הפנים, עבודה שאני לומדת אותה עכשיו. אני רגילה או שאני ליד מיטת המטופל עם המשפחה, או שמגיעה אליי לחדר, ואין ספק שזה חסר. לדבר אל בן אדם פנים מול פנים, אם הוא בוכה אני לידו. ופה זה יותר קשה דרך הטלפון אבל לאט לאט אני לומדת לעשות גם את זה".

קודם לכן במחלקה הפנימית שבה עבדה, חלק קטן מהחולים היה זקוק לסיוע, אך עכשיו כמעט כולם צריכים ליווי מסוג כזה או אחר. "אם במחלקה פנימית יש לי 20 מטופלים אני יכולה לטפל בשבע עד שמונה, פה אני מכירה את כל המטופלים, את כל המשפחות", סיפרה.

"אצל כל אחד הצורך הוא קצת אחר אבל אצל כולם יש בסוף את הקושי סביב המרחק של המשפחה. גם אם המטופל צעיר והוא בסדר אז המשפחה שלו באיזשהו משבר שהיא מנותקת ולא רואה אותו. אני רואה כמעט אצל כל המטופלים איזשהו צורך להתערבות סוציאלית, ברמה כזו או אחרת", בן חיים הוסיפה.

עם זאת, בן חיים מסבירה כי הם מנסים לאתר את מי זקוק מבין החולים לליווי אינטנסיבי יותר. "חשוב לנו לשים לב מי יותר מבוגר, או בלי טלפון או לא יכול בעצמו ליצור קשר, אז אני עושה את התיווך", תיארה.

לדבריה, "הרבה פעמים הוא צריך שיחה עם המשפחה, כשהם בפנים הם עושים שיחת וידאו, אם צריך לשבת יותר עם מטופל אז גם אחות תעשה את זה. אני לא נכנסת אבל עושה הרבה שיחות טלפון ואם מתאפשר אז וידאו. אנחנו רוצים כל הזמן לעשות חיבור בין המשפחה שלא נמצאת פה, כשהרבה מהם בבידוד".

כשמספר החולים הקשים והמתים ממשיך לעלות, הסוגיה של פרידת המשפחה מהחולים הופכת כבר לדבר יומיומי. בתחילת הקורונה נמנעה לחלוטין כניסה, אולם תוך זמן קצר הבינו בבתי החולים את החשיבות של הדבר, והיום לפחות בן משפחה אחד יכול להיכנס להיפרד.

אולם, הכניסה כרוכה בהיערכות והתמגנות, כשחלק מבני המשפחה אינם יכולים להיכנס, או חוששים ומעדיפים לצפות מבחוץ. את כל התהליך מלוות העובדות הסוציאליות, שמנסות להכין את המשפחה עד כמה שניתן ולסייע ברגעים הקשים ביותר, בהתאם לצורכיהן ולהגבלות.

בין חיים תיארה כי "יש שינוי במגמה בהתפרצות השנייה, שכן מאפשרים למשפחות להיכנס ולהיפרד. שזה בעיניי מתנה למשפחות. אבל לעתים המשפחות לא יכולות לבוא כי הן בבידוד, ולא יכולות לצאת מהבית. אז מנסים לעשות פרידה הכי טוב שאפשר בטלפון".

לדבריה, "גם כשהמצב מידרדר, אנחנו מקדישים הרבה שעות ביום לנושא של מסירת בשורה קשה בטלפון - מחברים את המשפחה והרופא, והרופא מוסר למשפחה את המידע, את חומרת המצב, ואחרי שהרופא מסיים אנחנו מעבדים את המידע עם המשפחה, נותנים תמיכה, ולשאול שאלות. זה תהליך רגשי מאוד מורכב, שעושים כל הזמן".

באחד המקרים, "חולה שהיה בסוף החיים, בהתפרצות הראשונה, המשפחה הייתה בבידוד והקליטה מילים והכנסנו את זה למטופל, הצוות השמיע שם את זה. המטופל היה מונשם כמעט ולא הגיב, ולא אשכח שהצוות סיפר שהמטופל הזיז את הרגליים כששמע את ההקלטה", סיפרה אגמון. "כשסיפרנו את זה למשפחה זה היה אחד הדברים הכי טובים שהיו להם, זה נתן להם הרגשה כאילו הוא שמע אותם".

שפיצר הוסיפה כי "עדיף אם היה אפשר להכניס את בני המשפחה פנימה, ממש לגעת במטופל, אבל חשוב מאוד לעזור לאנשים לחוש משמעות, גם אם זה לא בדיוק כמו שרצינו שיהיה". היא הדגישה כי גם אם לא מצליחים "לאפשר את הביקור במחלקה, אפשר לייצר תהליכי פרידה גם באמצעים אחרים וגם לבנות תחושת משמעות שעוזרת בתהליך האבל המקדים אצל בני המשפחה".

בין היתר, שפיצר תיארה מקרה בו בת של חולה שגססה רצתה להיכנס להיפרד, אבל הסבירו לה שזה לא מומלץ עבורה משום שהיא מעל גיל 60. "הזמנתי את הבת לחדר הישיבות ואפשרתי לה לראות את אימא מרחוק", תיארה.

שם, דרך המסכים, ראו אנשי הצוות "אישה זקנה, מחוברת לצינורות, מכונת הנשמה, רואים בעצם בן אדם בסוף ימיו, אבל הבת סיפרה על אימא שלה הגיבורה, הלוחמת שניצחה שתי מחלות סרטן וניצחה חיים קשים, עלתה לארץ והתאלמנה בגיל צעיר", המשיכה לתאר.

לדברי שפיצר, "דרך זה שהיא סיפרה את הסיפור האחר של אימא שלה היא העבירה משהו שיכולתי להעביר לצוות - ולהגיד 'אתם רואים את האישה הזו ששוכבת פה כרגע, האישה הזו היא אישה שעברה דברים וגיבורה'. ואני חושבת שזה משהו שהעניק לבת משמעות, וגם איפשר לה לפרוש בפנינו חיים שלמים זה גם משהו שעזר לה לזכור ככה את אימא שלה. דרך זה עשינו את סגירת המעגל".

הרץ מתארת לבסוף תחושת של סיפוק אך לצדו תסכול. "זו סוג של שליחות, אבל לאורך זמן זה בהחלט מפחיד ושוחק", אמרה. "כי החולים הרגילים לא נגמרו. החולים הרגילים ממשיכים לבוא ואנחנו עוד לפני החורף. לא יודעת מה להגיד. רואים גם אנשים שמגיעים יותר עם דיכאון, ואתה מתחיל להבין שאנשים משלמים מחיר על הקורונה, לא רק החולים עצמם, יש הרבה השלכות אחרות. ועדיין אנשים לא מקפידים על ההנחיות".